יש מי שמלווה אותך

אולי זה לא באמת צורך לדעת. אולי זה יותר הקושי להיות בתוך מצב שאין בו תשובות ברורות, שאין בו שליטה, ושלא ברור מתי ואיך הוא ייגמר. הרצון לדעת הוא מאוד אנושי. הוא ניסיון להיאחז, להתארגן, להרגיש שיש קרקע. אבל לפעמים, דווקא האחיזה הזאת , לא משאירה מקום למה שבאמת קורה עכשיו. יש משהו מאוד עמוק בחג הפסח בהקשר הזה. יציאת מצרים לא הייתה יציאה אל פתרון, היא הייתה יציאה אל הלא-נודע, אל המדבר, אל דרך ללא מפה.

כמו בתיאוריית ההתקשרות כשאנחנו חווים חוסר יציבות, תקווה שנבנית ואז נשברת, הלב לומד להיזהר. הוא לומד לשמור על עצמו. כי תקווה פותחת. וכשהיא מתרסקת, הכאב עמוק יותר. והדפוס הזה לא נשאר רק ברמה הלאומית. הוא מתקיים בתוכנו גם במערכות היחסים הקרובות ביותר.

היומן הפנימי הזה הוא המקום שבו מתרחשת הצמיחה המקצועית האמיתית. לא מדובר ב"לבחון מה המתאמן עשה או לא עשה", או "מה אני אמרתי או עשיתי, ובאלו כלים השתמשתי" אלא במה התרחש בי בזמן האימון, ומה אפשר ללמוד מזה על עצמי.

השנתיים האחרונות הן קשות, ומציפות אצלי ואצל הזוגות, היחידים, ואנשי המקצוע שאני פוגשת בקליניקה מקומות של קושי, כאב, כעס, עצב, ולפעמים גם...

העבודה כמאמנים, מלווי תהליכי התמקדות או מטפלים דורשת נוכחות גבוהה, הקשבה עמוקה, ויכולת ללמוד מתוך עצמנו כל הזמן. הרפלקציה – ההתבוננות פנימה – היא אחד הכלים החשובים ביותר להתפתחות המקצועית והאישית שלנו.

אחת הדרכים לפתח רפלקציה פנימית, יכולת להתבונן בעולם הפנימי שלנו באינטרקציה, היא לתרגל הכרות עם תחושות הגוף, דרך מדיטציה לסריקת תחושות הגוף

אחת הדרכים לפתח רפלקציה פנימית, יכולת להתבונן בעולם הפנימי שלנו באינטרקציה, היא לתרגל הכרות עם תחושות הגוף, דרך מדיטציה לסריקת תחושות הגוף

קרה לך שבזמן פגישה אימונית הרגשת במאמץ לחשוב על השאלה הבאה, על הכלי הנכון או על איך להתקדם – ופחות בנוכחות מלאה עם המתאמן? זו חוויה שכיחה אצל מאמנים, במיוחד בתחילת הדרך, אבל לא רק, והיא יוצרת את התחושה שצריך “עוד כלים” או “גישה נכונה יותר”. ואכן, אני הרבה פעמים, פוגשת מאמנים שאומרים לי "אני צריך עוד כלים" "אני רוצה להבין איך אני ניגשת לסוגיה הזו" או "איך אני מקדמת את האימון?" השיח מאוד מרוכז בכלים ובפתרונות, או בגישה הנכונה לבעיה של המתאמן.

הרגשות הקשים עולים, ולעיתים מציפים, לפעמים הם יוצאים ונשפכים על הסביבה הקרובה, בן זוג וילדים, ולפעמים הם מופנים פנימה, בניסיון להתעלם מהם, ו

את הטראומה הקולקטיבית והאישית, את הפחד, את האבל, את האשמה, את הכעס, את הזעזוע ועוצמת הרגשות המגוונים הנוספים אנחנו חווים קודם כל בגוף. יתכנו