המראה נקיה? או שיעור באמירת תודה
השבוע הבת שלי, נעמי, עשתה לי הפתעה, היא ניקתה את המראות והחלונות בחדר שלנו. הפתעה ענקית, ביחוד שהיא ניקתה אותם עם סמרטוט לח שמיועד להסרת ליכלוך מהקירות. למי שלא ניקה אף פעם מראות ולא יודע או מכיר את התוצאה, אני אומר שאחרי הניקיון הזה נשארה עכרורית מרוחה על המראות והחלונות והתאפקתי שלא לעבור ישר עם חומר הברקה מיוחד למראות על הניקיון שלה, כי נקי זה לא היה.
אני חושבת שדי ברור לרובנו שכשילד עושה כזו ג'סטה אנחנו מתמקדים בכוונה הטובה שלו, ברצון, ומעודדים אותו על הטוב שהוא עשה, ואפשר בהזדמנות אחרת גם ללמד אותו איך כן מנקים מראות וחלונות. היה לי ברור שאני לא מחזירה אותה לחוויה שלי כילדה.
אני זוכרת את עצמי בגיל שלה, בת 8 או 9 מלאה כולי בכוונות טובות. אני מחליטה שהיום אני אעזור לאמא, ועם כל הלב והכוונה אני עורכת שולחן, מוציאה זבל ואולי אפילו שוטפת כלים. התגובה שקיבלתי "מי הוציא זבל ולא שם שקית חדשה?" או "מי רחץ כלים ולא ניקה את הפינה בכיור?" היתה כמו אגרוף בבטן. כל כך נעלבתי. איך זה שהיא לא ראתה אותי? איך זה שאני עושה, ומה שמתמקדים בו זה במה שלא עשיתי? עם כל הכוונה הטובה והרצון הענק שלי, מה שאמא רואה זה את מה שלא מספיק טוב. נשכבתי על המיטה ומררתי בבכי, כל כך לבד, ובלי מישהו שינחם. זה אולי אפילו מיותר לציין שאחרי כמה פעמים כאלו, אני החלטתי שאם מה שאני עושה לא מספיק טוב, אז כבר עדיף שאני לא אעשה בכלל, ומאז גם זכיתי ל"תווית המכובדת" של זו שלא עוזרת בבית.
איכשהו מה שלרוב ההורים כל כך ברור עם הילדים נשכח כשזה מגיע לבני הזוג שלנו. יש לנו כל כך הרבה ציפיות מבני הזוג שלנו, שאנחנו נוטים בעיקר לראות את מה שהם לא עושים, או את המקומות שבהם מה שהם עשו לא היה מספיק ומדויק למה שאנחנו רוצים. הנטיה הזו מובנת וטבעית היא קשורה למבנה של המוח שלנו שמכוון להשרדות ומכוון לראות את הבעיות ואת מה שלא עובד, אבל זה משהו שגם ניתן לשינוי עם קצת אימון. בני הזוג הם גם לא הילדים שלנו, אנחנו מצפים מהם להיות שותפים מלאים שלנו באחריות לעשיה בבית ולאיכות הקשר הזוגי, ואם אנחנו לא מקבלים תודה על מה שאנחנו עושים, למה שהם יקבלו? אנחנו מתרגלים לנתינה שלהם בזוגיות, בהורות ובבית ולדברים שאנחנו אוהבים במי שהם ושמים לב יותר ויותר לדברים שחסרים לנו. ועם כל ההבנה העמוקה לסיבה שבגללה זה קורה לנו, בדיוק הגישה הזו משאירה את התודעה שלנו ממוקדת במה שלא עובד, ויוצרת מעגל של פגיעה, חוויה של להיות מובן מאליו, ולפעמים גם חוסר חשק לעזור, לתמוך, להיטיב אחד עם השניה.
אחד הדברים שיכולים לחזק את הקשר, ליצור אווירה חיובית וקרובה בתוך המרחב הזוגי זה להוקיר תודה אחד לשניה. לומר אחד לשניה תודה על מי שהם, על המסע המשותף, על מה שהם מביאים למשפחה, על מי שהם כהורים, על מה שהם עושים עבורינו, או אפילו על משהו קטן שקרה בתקופה האחרונה, בחודש האחרון, בשבוע האחרון. השבוע ישבתי עם שני זוגות, וכשהגעתי איתם לחלק של אמירת תודה עלה קושי גדול מאד. בחדר אצלי זה היה נראה כך: "תודה שאתה כל כך קשוב אפילו שבדרך כלל..." או "תודה שעשית מאמץ למרות שהיה קשה לך" – יש לנו נטיה לערב את אמירת התודה עם "אבל"/ "אפילו"/"למרות" -לומר תודה יחד עם המגבלות והסייגים שלה.
שמתם לב לרגע איך אתם אומרים תודה לבן הזוג? האם גם אתם רצים למה שחסר, למה שלא מושלם, למה שהיה יכול להיות טוב יותר? ישנו חשש פנימי ומובן שאולי התודה שלנו תהיה מזויפת ולא אמיתית, שאם לא נתחום את התודה הזו זה כאילו אנחנו אומרים שקר. כדאי מאד שכשאנחנו אומרים תודה היא תהיה אמיתית ואוטנטית, אחרת כמובן שבן הזוג יחוש בכך, ואם לא הוא אז אנחנו נדע ששקרנו לעצמנו ולו. כשאני אמרתי תודה לבת שלי, התודה לא היתה על המראה, כי המראה באמת לא היתה נקיה. התודה היתה על זה שהיא ראתה אותי, על זה שהיא עשתה מכל הלב, על זה שהיה איכפת לה ושהיא חשבה עלי. האתגר הוא למצוא על מה אתם באמת מודים, לא לזייף, לרצות או לאמר מן הפה לחוץ. להרגיש את התודה הזו מקרב הלב, ולומר תודה באמת, ורק תודה, בלי סייגים ובלי מגבלות. למי שרוצה להרחיב וללמוד עוד על תודה- אני מצרפת פה וידאו לתרגול
חזרה לבלוג, כלים למערכות יחסים, סרטונים, מאמרים
