להסכים לא לדעת-חירות בתוך אי ודאות

יש רגע כזה, ממש לפני השינה. הבית כבר שקט. הממ"ד מוכן ללילה. אני נכנסת למיטה עם ספר, עייפה, יודעת שאני צריכה שינה, ואז, היד נמשכת לנייד, כמעט מעצמה: עוד בדיקה, עוד כותרת, עוד ניסיון להבין מה קורה עכשיו, בשאר הארץ, אפילו שאני כבר יודעת, שזה לא יעזור לי כרגע, שזה לא ירגיע אותי,  שאולי זה אפילו ייקח ממני את השינה שאני כל כך צריכה, ובכל זאת, יש שם משיכה.

אולי זה לא באמת צורך לדעת. אולי זה יותר הקושי להיות בתוך מצב שאין בו תשובות ברורות, שאין בו שליטה, ושלא ברור מתי ואיך הוא ייגמר. הרצון לדעת הוא מאוד אנושי. הוא ניסיון להיאחז, להתארגן, להרגיש שיש קרקע. אבל לפעמים, דווקא האחיזה הזאת , לא משאירה מקום למה שבאמת קורה עכשיו.

יש משהו מאוד עמוק בחג הפסח בהקשר הזה. יציאת מצרים לא הייתה יציאה אל פתרון, היא הייתה יציאה אל הלא-נודע, אל המדבר, אל דרך ללא מפה. לא תמיד מדברים על זה כך, אבל החירות שמגיעה עם פסח היא לא רק חירות ממה שכובל אותנו , אלא גם הסכמה להיכנס למרחב שאין בו עדיין תשובות.

מסופר על אדם שרץ אל מורה זן ואמר:“אני חייב תשובות! אני לא יכול לחיות ככה בלי לדעת.”

המורה הסתכל עליו ושאל:“אם תמלא את הידיים שלך בתשובות , במה תחזיק את החיים כשהם ישתנו?” האדם שתק.

הפילוסוף והפסיכולוג יוג'ין ג'נדלין כתב על כך, שהיכולת להישאר רגע עם משהו לא ברור, עם תחושה שעדיין אין לה מילים, היא לא תקיעות, אלא היא תהליך חי. היא המקור ליצירתיות, לצמיחה. ברגעים כאלה, אם לא ממהרים לסגור, הצעד הבא יכול להתגלות מבפנים. לא מתוך מאמץ להבין, אלא מתוך הקשבה למה שעדיין מתהווה. אפשר לחשוב על זה כך: כשאנחנו ממהרים “לדעת”, אנחנו סוגרים את האפשרות. וכשאנחנו מסכימים לרגע לא לדעת, משהו חדש יכול להופיע.

אני פוגשת את זה לא רק מול החדשות, אלא גם בתוך מערכות יחסים.

הרגעים שבהם אני כבר “יודעת" מה השני חושב, מה הוא מרגיש, לאן השיחה הולכת. שם, משהו נסגר. לעומת רגעים אחרים, שקטים יותר, שבהם אני מצליחה להישאר רגע בלי לדעת. לשאול באמת. להקשיב בלי למהר לסכם. ושם, משהו נפתח.

תרגול קטן לחג

אולי החירות הזו, שאנחנו מדברים עליה בפסח, היא לא רק חירות גדולה ורחוקה. אולי היא חירות קטנה, יומיומית , מהצורך לדעת מיד. אפשר לנסות את זה ממש בעדינות: בפעם הבאה שהיד נשלחת לעוד בדיקה, לעצור לרגע. לא בכוח. לא במאבק. רק לשים לב, ואולי לשאול: מה קורה בי עכשיו שאני כל כך צריכה לדעת?

או לבחור שאלה אחת שמעסיקה אותך, ולכמה רגעים לא לפתור אותה. רק להיות איתה. ולראות אם משהו קטן מתחיל להתבהר מבפנים.

בתוך מציאות כל כך לא ודאית, יש משהו מאוד עדין בלבחור לא לדעת ,לפחות לרגע. לא כוויתור, אלא כהסכמה להיות בתוך החיים כפי שהם עכשיו. אולי, בדיוק שם מתחילה תנועה חדשה. ואיתה, גם אפשרות לחירות. מאחלת לכולנו שנזכה גם לחירות אמיתית חיצונית ופנימית, לימים של שקט ובטחון.