על תקווה ופגיעות

ביום שבו נחתם ההסכם לשחרור החטופים, ציפיתי מעצמי לשמוח.

חשבתי שזה יהיה רגע של התרגשות, הקלה, אולי אפילו דמעות של אושר.

אבל משהו אחר קרה: במקום שמחה, הגוף שלי התכווץ.

במקום צהלה, עלתה לחישה פנימית:

“רגע… אל תשמחי מוקדם מדי. אולי זה לא באמת יקרה. אולי שוב נתאכזב.”

לרגע נבהלתי מעצמי. הרי זה מה שרציתי כל-כך, אז למה הלב מסרב להיפתח?

ואז התבהר משהו עדין: זו לא היעדר שמחה, זה מנגנון הגנה.

כמו בתיאוריית ההתקשרות, כשאנחנו חווים חוסר יציבות, תקווה שנבנית ואז נשברת, הלב לומד להיזהר. הוא לומד לשמור על עצמו.

כי תקווה פותחת. וכשהיא מתרסקת, הכאב עמוק יותר.

והדפוס הזה לא נשאר רק ברמה הלאומית.

הוא מתקיים בתוכנו גם במערכות היחסים הקרובות ביותר.

כמה פעמים ברגע שבו סוף-סוף מתרחשת התקרבות, מחווה עדינה, מילה טובה, רצון לנסות מחדש ,

כשבן הזוג מושיט עלה של זית, במקום שמחה עולה דווקא קיפאון?

במקום לפתוח את הלב, משהו בנו מתכווץ ואומר:

“לא מהר מדי. אל תשכחי. כבר נפגעת.”

וכאן נכנסת אחת התובנות העמוקות על תקווה בזוגיות ובקשר אנושי.

ברנה בראון כותבת:

“תקווה איננה אופטימיות נאיבית. תקווה היא פגיעות.”

היא דורשת מאיתנו להסכים להתייצב מול הלא-נודע, להרגיש את הסיכון, ולהסכים בכל זאת לפתוח את הלב.

בהתמקדות, אנחנו לומדים לשבת לצד הכיווץ הזה, לא לדחוק אותו, לא לבטל אותו, אלא להקשיב.

ומתוך ההקשבה, לפעמים משהו מתרכך.

ונפתח חלון קטן, שקט, אנושי, שמאפשר לתקווה להיכנס בזהירות, בעדינות, אבל להיכנס. לא תקווה רועשת. לא הבטחות גדולות. תקווה שקטה. אמיצה. כזו שמאפשרת לבחור שוב בקשר, שוב באפשרות של קרבה, גם כשאין ערבות מושלמת.

ואולי זה המקום לעצור ולשאול:

איפה אתם לא מאפשרים לתקווה להתקיים?

איפה הלב מגן, אולי בצדק, אבל גם סוגר אפשרות לתנועה קדימה?

מה זה דורש ממך להאמין בקשר ולתת לו סיכוי נוסף?

להאמין ביכולת שלך לצמוח, להתקרב, להצליח, גם אם יש סיכון לאכזבה?

הלוואי שנמצא בתוכנו את האומץ להיות פגיעים,

לאט, בעדינות, בקצב שהלב מסוגל לשאת.

ולאפשר לתקווה הקטנה והשקטה הזו… להיכנס.