מה מיוחד בהתמקדות?

כשאני מתחילה לספר על התמקדות אחת השאלות הראשונות שאני נשאלת על ידי מטפלים ומאמנים היא מה ההבדל? מה ההבדל בין התמקדות למיינפולנס? או מה ההבדל בין התמקדות לאימון בגישת סאטיה? (גישה המשלבת תשומת לב לתחושות הגוף)

בחווויה שלי, מאחורי השאלה הזו מסתתרת שאלה נוספת, מה אפשר לקבל מלימוד של גישה נוספת? האם לא למדתי כבר משהו מאד דומה?

באופן אישי אני מתרגלת את כל שלוש הגישות מיינדפולנס, התמקדות ואימון בגישת סאטיה, ומכל אחת מהן מקבלת משהו אחר לחיי.

המאמר הנוכחי מתייחס להבדלים כפי שאני תופסת אותם, ומסתמך גם על התייעצות עם מתרגלים וותיקים של הגישות השונות. מטבע הדברים אף גישה איננה מתקיימת בחלל ריק, וקיימות השפעות הדדיות בין גישה לגישה ולכן כל אבחנה שאני אעשה כאן עלולה להיות הבחנה מעט גסה ולחטוא לאמת.


נתחיל מהמשותף, בכל שלוש הגישות ישנה הקשבה פנימה, התקרבות של האדם לעצמו. בהרבה מהמקרים, זה גם נראה דומה מבחינה חיצונית, עצימת עיניים, ותשומת לב לתחושות הגוף או לנשימה.


מטרות הגישות השונות

ההבדלים קשורים למטרות השונות של כל גישה, להיסטוריה שלה, ולפילוסופיה מאחוריה.

ההגדרה של מטרת תהליך ההתמקדות מאת וייזר קורנל: "מטרת ההתמקדות היא לאפשר הבאה קדימה של החבוי בפנים". (מתוך מאמר שתורגם על ידי ענת גל-און) החבוי בפנים, (Implicit) שמשמעותו יכולה להיות "מה שהגוף יודע". כלומר ההתמקדות מאפשרת לשינוי (תנועה קדימה) להגיע מהידע של הגוף.

המיינדפולנס בעולם המערבי זו גישה בעלת שורשים בתרבויות המזרח. בהגדרתה היא המודעות העולה מהבאת קשב להווה מרגע לרגע באופן מכוון ובלתי שיפוטי. (ג'ון קבט-זין) קיימים סוגי תרגול שונים מתשומת לב לנשימה, לתחושות הגוף, מיקוד במנטרה, תשומת לב לחושים, ותרגול לפתיחת הלב ופיתוח חמלה ועוד.

המטרות של תרגול מיינדפולנס בטיפול הן בן השאר

1. להפנים את ארעיות המחשבות והתחושות, ומתוך זה לפתח אמונה ששינוי הוא אפשרי

2. לפתח קבלה של ההווה כפי שהוא ללא התנגדות ומאבק פנימי ובכך להקטין את הסבל הנוצר מההתנגדות לחוויה הפנימית

3. ליצור הבדלה ואי-הזדהות עם המחשבות והתחושות ומתוך זה לאפשר גם העמדה שלהן בסימן שאלה

4. להתחבר למהות פנימית שקטה שהיא מעבר לסערות והטלטלות היום יומיות


גישת סאטיה פותחה על ידי נטאלי בן דויד ויש לה שורשים בעקרונות הבודהיזים. זו גישת אימון מקיפה שבן השאר שמה דגש על פיתוח חופש ובחירה מול נסיבות החיים, על ההוויה של האדם ועל מערכות היחסים שלו. החיבור לגוף בגישה זו מבוסס על האמונה שהחוויות שאנחנו חווים נצרבות בתאי הגוף. החיבור לתחושות הגוף במהלך האימון מבוסס על מספר עקרונות ומשמש למטרות שונות, בניהן:

1. תחושות הגוף מחברות לטראומות ולזכרונות הרלוונטיים המנהלים את הדפוסים האוטומטיים והמחשבות האוטומטיות. מתוך החיבור לתחושות ניתן לחוות את הזכרונות, לפרק אותם ולהביא לחוויות בגוף ריפוי. הריפוי הזה מאפשר בחירה וחופש בהווה.

2. הגוף הוא הפטפטן העיקרי, הוא אומר את האמת על הסיטואציה. לכן חיבור לתחושות עוזר לאדם לזהות את החוויה והרגש שלו, ולא להתקע בסיפורים שהוא מספר לעצמו על הסיטואציה.

3. הגוף מגיב לכל מה שקורה לנו. ההמנעות מתחושות לא נעימות והרצון להצמד לתחושות נעימות מנהלות את ההתנהגות שלנו. טיפול בגוף דרך נשימה ותשומת לב לתחושות הגוף מסייע בוויסות הגוף, ומאפשר בחירה בדרך התגובה לסיטואציה.


בהתמקדות יוצרים מערכת יחסים עם הגוף ועם התחושה המורגשת (תחושה בעלת משמעות). מטרות החיבור לתחושות הגוף:

1. הגוף מדבר דרך תחושות בעלות משמעות. כשיוצרים אמון ומקשיבים לגוף הוא מעביר את המסרים שלו.

2. עצם השהות ותשומת הלב לתחושות המורגשות בגוף מאפשר להן להתהוות ולהשתנות. השינוי הוא קודם כל גופני. מתוך השחרור הגופני יתגלה הצעד הבא הנכון לגוף.


ההבדלים בין התמקדות לגישת סאטיה

בעיני, ההבדלים בין ההתמקדות לגישת סאטיה בהקשר של החיבור לגוף הם בעיקר בגישה ומטרה.

הגישה בהתמקדות היא מאד סבלנית, רכה, סומכת על הגוף ועל הקצב שלו. ישנה קבלה מלאה. כל מה שעולה הוא בסדר. אין ניסיון להגיע לזכרון ילדות, או לפרק את תחושות הגוף. יש סקרנות וקבלה מלאה של כל מה שעולה, אם זה דימויים ואם אלו תחושות מעורפלות. השינוי או התנועה קדימה יכולה להשאר רק במימד הגופני, כרעד או בכי או כניסת אוויר ושחרור מחנק, אין צורך או ניסיון להגיע להבנה שכלית ולהמשגה של מה שקרה. ולפיכך, בהתמקדות לא חייבים לשתף בסיפור עצמו שעולה, עיקר השיתוף הוא בתחושות הפיזיות, בהתהוות ובהשתנות שלהן.


הגישה היא של מערכת יחסים עם הגוף. בונים אמון עם הגוף, מקשיבים לו. מכבדים את הקצב שלו.

בדומה לגישת סאטיה יש דגש רב על האינטרקציה, על איכות הנוכחות וההקשבה של הממקד, ועל היחסים בין המתמקד לממקד. מערכת היחסים טובה מאפשרת לדברים מסוימים לעלות, והיא יכולה גם להיות שער דרכו נגע בנושא פנימי של האדם המתמקד.


בנוסף, ההתמקדות פותחה על ידי יוג'ין ג'נדלין מתוך התבוננות בתהליכי פסיכותרפיה, וזיהוי התהליכים האפקטיבים יותר. בתחום הטיפולי היא על פי רוב מלווה תהליכי טיפול ולא עומדת כתהליך טיפולי בפני עצמה. כלומר, הפסיכותרפיסט, המטפל או המאמן משלבים תהליכי התמקדות בתוך הטיפול, וכיום מי שלומד התמקדות צריך ללמוד בנפרד החזקה של תהליך, אתיקה, יצירת ברית טיפולית ועוד נושאים חשובים אחרים שהם חלק אינטגרלי מלימדי טיפול או אימון. ברוב המקרים אנשים הלומדים התמקדות הם כבר מטפלים המחפשים דרך נוספת להעמקת תהליכים בקליניקה או אנשים שבוחרים ללמוד התמקדות לשימושם העצמי. מכיוון שאחד הדברים המיחדים את הגישה, זה השימוש שלה ככלי לעזרה עצמית, בפרטנרשיפ עם אדם נוסף המתרגל את התחום.


ההבדלים בין ההתמקדות למיינדפולנס


ההבדלים בין התמקדות למיינדפולנס קשורים בעיקר למטרות ולגישה. בהתמקדות המטרה היא לאפשר תנועה קדימה של הגוף, לעומת מטרה של השקטת התודעה, וההפרדה בין האדם לתחושות שלו במיינדפולנס. בהתמקדות נבנית מערכת יחסים בין האדם לגוף ונוצר דו שיח הפנימי, לעומת ההתבוננות בתחושות והשתנותם במיינדפולנס. מתוך ההבדל בגישה נוצר גם הבדל בפרקטיקה עצמה. בהתמקדות יש שהות עם התחושה, הקשבה וממש דו שיח איתה, שהות ארוכה וסבלנית לעומת התבוננות מבחוץ בתחושה ובהשתנות שלה במיינדפולנס.

הבדל נוסף זהו הדגש על מערכת היחסים בין המתמקד לממקד בהתמקדות לעומת מיינדפולס שזהו תהליך שנעשה ברובו לבד, של האדם עם עצמו. בתהליך ההתמקדות יש אמירה ושיתוף בחוויה הפנימית, האדם השני נוכח, מביא הקשבה ואמפטיה והדהוד לחוויה הפנימית. מערכת היחסים עצמה היא קריטית לתהליך הזה של החיבור לתחושות הגוף וההשתנות שלהן. ישנה משמעות לאמירה בקול של ההתרחשות הפנימית, ולהדהוד וההקשבה להדהוד הזה.