תוויות או הורות מבפנים החוצה

הרבה מאד אנשים מסתובבים בעולם עם התוויות הללו שהדביקו להם בילדות: "אני לא טובה בחשבון", "אני עצלן", "אני לא טוב בדברים טכניים", עם השנים כל אחד מאתנו אוסף עוד ועוד הוכחות לתוויות הללו ולנכונות שלהם. לפעמים התוויות הללו ממש מכוונות את ההתנהלות שלנו בעולם. אני יכולה לפגוש בחורה מבריקה, אינטלגנטית, ומצליחה מאד במה שהיא עושה, אבל לא מוכנה להתקרב למספרים בבית, כי "אני לא טובה בחשבון", או לפגוש בחור טוב לב, חכם ובעל ידע, שנמנע שוב ושוב מלימודים והתפתחות מקצועית, כי "אני כשלון". התוויות ההרסניות ביותר הן אלו שאנחנו כלל לא מודעים להם ומכוונות ללא מודע את ההתנהלות והדפוסים שלנו. לכן זה הדליק לי נורה אדומה כאשר באחד הערבים בחורף האחרון, נעמי, בת ה10, ישבה במטבח והכריזה בקול בכי "אני כזו שכחנית, אני מאבדת הכל", ההכרזה הזו לא באה בחלל ריק, היא באה לאחר שבאותו אחרי צהרים היא שכחה מחברת, קורקינט, סווצ'ר, כל אחד מהם במקום אחר. ההכרזה הזו הציבה מראה ענקית מול העיניים שלי, פתאום הבנתי בצורה חדה ובהירה שבלי להתכוון אני יצרתי עבור הבת שלי תווית שאיתה היא מסתובבת בעולם, תווית של שכחנית.

כמבוגרים יש לנו יכולת לשנות את הסיפור שלנו ולערער את התוויות הללו. אנחנו יכולים לשאול את עצמנו "ממתי אני יודע שאני כזה?" "האם יש מקרים שבהם לא הייתי כזה?" וזה בדיוק מה שעשיתי גם עבור נעמי אחרי שהרגעתי אותה והייתי איתה. בדקתי איתה מה הדברים שהיא כן זוכרת? והיו הרבה, להכין מערכת, את הטלפון, את המפתחות לבית. בדקתי איתה האם חל שינוי בתדירות שבה היא שוכחת סווצ'ר בבית ספר? גם כאן התשובה היתה חיובית. ביחד זיהינו שככל שהיא גדלה היא לומדת לשמור טוב יותר על החפצים שלה, וכמו כל אדם יש ימים שבהם היא קצת יותר מפוזרת. לפעמים היא פשוט חופשיה, שקועה בעולמה, יוצרת, כותבת, חולמת, חופשיה וגם שוכחת.

(התמונה להמחשה בלבד)

השאלה שהייתה, מבחינתי, מאד מעניינת, זה איך כאמא שדי מודעת לנושא תוויות בכל אופן יצרתי אצלה את התוויות הזו? מה בדיוק קרה לי שם?

אם הייתי מתמקדת בעצות הרגילות למניעת תוויות הייתי שמה לב שאני משבחת אותה על פעמים שבהם היא חורגת מהתבנית הזו, כלומר זוכרת חפצים. הייתי שמה לב שאני לא מכנה אותה בשמות כמו "שכחנית" או "רחפנית", אלא מתיחסת ספציפית למעשה- "נעמי שכחת היום סווצ'ר בבית הספר". הייתי גם שמה לב שבדרך כלל אני לא מכלילה ומשתמשת במילים כמו "את תמיד" או "אף פעם". עם כל המודעות הזו, היה לי ברור שנעמי לא סתם אימצה לעצמה את התוויות הזו, אלא שאני תרמתי לכך משמעותית. אנחנו לפעמים לא שמים לב למה שעובר עלינו כאשר אנחנו מדברים או פועלים מול אדם אחר. אנחנו יודעים מה אמרנו ומה עשינו, וכלפי חוץ אולי באמת עשינו את כל הדברים הנכונים, ואמרנו את הדברים הנכונים. מה ששקוף לרובינו, זה הלך הרוח שבו היינו, מצב הרוח, המחשבות, הכוונות שלנו. לדבר הזה ששקוף לרובינו, נטאלי בן דויד, אחת ממורותי היקרות והאהובות, קוראת הוויה. מי שמאד מאד רגיש להוויה שלנו וקולט אותה הרבה מעבר למילים שלנו-אלו הילדים שלנו, והרבה פעמים גם בני הזוג שלנו. מה שעובר לנו בראש ביחוד אם אנחנו לא מודעים אליו, או אם אנחנו לא מנהלים את ההוויה שלנו ולא רק את המעשים - צועק כלפי חוץ, ומשפיע על האינטרקציה. גם כאשר כלפי חוץ לא אמרתי שום דבר פוגעני, יכולתי להרגיש את הכעס בגוף, את המקום המיואש שכמו אומר לעצמו "מה יהיה, עד מתי אני אקנה כל כמה שבועות סווצ'רים חדשים? עד מתי אני אלך כל כמה ימים לבית הספר לחפש ולאסוף חפצים אבודים? מתי הילדה הזו תלמד להיות אחראית?" והיא הרגישה זאת ללא מילים. היו פעמים שגם התגובות שלי כלפי חוץ היו פוגעניות, או מוגזמות, ובטח שלא באו ממקום שרואה את טובתה כילדה ומלמד אותה לשמור על החפצים שלה. כשהיא היתה חוזרת מבית ספר, פעם שלישית באותו שבוע ללא סווצ'ר, יכולתי להעיר לה בכעס, ולומר לה משהו כמו "את שוב שכחת את הסווצ'ר" ולהוסיף עוד איזו הערה מיואשת "מה יהיה? זו כבר פעם שלישית השבוע, נמאס לי כבר ללכת לחפש את הסווצ'רים" גם אם עמוק בפנים, ידעתי שהטון בו אמרתי את הדברים, ההוויה שבה הייתי והכעס הזה הוא פוגעני ולא מטפח אותה או את היחסים בנינו, וכנראה גם לא מאד יעיל בנושא הסדר והאחריות שלה, עדין המשכתי. זה היה מקום שבו לכאורה לא היתה לי שליטה.

דניאל סיגל ומרי הארצ'ל בספרם "מן השורש אל הלבלוב" (או בתרגום חופשי מאנגלית "הורות מבפנים החוצה"), מסביר שבמקומות הללו שבהם אנחנו מגיבים בצורה לא פורפורציונלית לילדים שלנו (והדי שלייפר מוסיפה גם לבני הזוג שלנו) יש פה עדות למקום שנפגענו בו בילדות שלנו, ושדורש ריפוי או עיבוד.

אחרי מראה כל כך ברורה מול הפנים החלטתי שהגיע הזמן להסתכל על המקום הזה גם אצלי, ושאלתי את עצמי מאיפה מוכרת לי שכחנות? מאיפה מוכר לי אובדן חפצים? לא עלה לי זכרון ברור של אובדן חפצים, אבל בהחלט צפה האמירה שכוונה כלפי כילדה באופן די קבוע "מזל שהראש שלך מחובר לכתפיים שלך, אחרת גם אותו היית שוכחת". נשארתי עם החוויה הזו של הילדה שמאבדת שוב ושוב. כתבתי, דברתי, שיתפתי, ובעיקר הייתי בהרבה חמלה לחוויה הזו, ולילדה שהיתה זקוקה להבנה, להכלה, ולעזרה בללמוד להיות יותר מאורגנת, ובטח לא היתה זקוקה לביקורת, נזיפה, ייאוש, או תוויות.

ההורות והזוגיות שלנו מאפשרות לנו הזדמנות יוצאת דופן לצמיחה, כי הם מפגישות אותנו שוב ושוב בתוך מערכת יחסים קרובה ואינטימית, עם הטריגרים האלו שלנו, עם המקומות שמפעילים אותנו. בכל מקום כזה שאנחנו מגיבים ללא פרופורציה, בכל קונפליקט כזה שחוזר על עצמו שוב ושוב ושוב, יש הזדמנות לריפוי. הריפוי מגיע מתהליך עיבוד מחודש לחוויה הראשונית שיצרה את הפגיעה, עיבוד עם איש מקצוע, בכתיבה, או בנוכחות חומלת ומכילה של אדם קרוב. על ידי שיחרור של עצמנו מכאבי וכבלי העבר אנחנו יכולים להציע לילדים שלנו ולבני הזוג שלנו יחסים של חיבור שיגרמו להם לפרוח. ללא תהליך של התבוננות וריפוי ההיסטוריה נוטה לחזור על עצמה ואנחנו כהורים מעבירים הלאה את הדפוסים הלא בריאים לילדים.

#העברהביןדורית #הורות #הדישלייפר #דניאלסיגל #תוויות #מאמנתזוגית #אימוןהוויתי #גישתסאטיה #מערכותיחסים