בושה ופגיעות
בעקבות הקשיים של התקופה האחרונה, הסגרים, הבידוד, המתח, הדאגות, הילדים בבית, ובעקבות הרצח של דיאנה והעליה במקרי אלימות במשפחה אני רוצה לדבר רגע על בושה. התקופה האחרונה של הקורונה, הסגרים, הבידודים, והילדים בבית, מובילה כל אחד מאיתנו להגיב אחרת. יש מי שהתקופה הזו עשתה לו טוב והביאה לשקט פנימי, לאיזון בין בית לעבודה, ויש מי שהתקופה הזו היתה לו מאד קשה, הביאה לחווית בדידות, פחד, דאגות כלכליות, ויאוש. אחד הדברים החשובים ביותר בהתמודדות שלנו עם הקשיים שהתקופה מביאה איתה זו הנכונות שלנו לקבל את עצמנו, לתת מקום לכל רגש שעולה. במציאות רובנו מתביישים בתכונות ובתגובות שאנחנו תופסים כרעות או כחלשות. בושה היא אחד הרגשות הקשים שאנחנו חווים כבני אדם. הבושה באה לידי ביטוי בדרך כלל בתחושה של חום המתפשט בגוף. היא הרבה פעמים באה לידי ביטוי חיצוני של מבט מושפל וסומק בפנים, לפעמים גם דמעות בעיניים.
הבושה מונעת מאיתנו לקבל עזרה כשאנחנו הכי זקוקים לה. כי מה יחשבו עלי אם אני אפנה עכשיו לקבל עזרה. גם מי שסובלת מאלימות במשפחה, וגם מי שנתקף בכעס עוצמתי, שליטה ותוקפנות, מפחדים ממה יחשבו עליהם אם רק ידעו. הבושה היא כמו מחסום, כמו קיר בלתי עביר שמונע מאיתנו ברגעים הכי פגיעים שלנו להתחבר לאנשים אחרים. מרוב שאנחנו מתביישים ורואים בחלקים מעצמנו חלקים בלתי ראויים, אנחנו הרבה פעמים גם לא נודה בפני עצמנו שיש בנו חלק שזקוק לעזרה, שזקוק להתבוננות שזקוק לתמיכה.
גם לבושה כמו לכל הרגשות שלנו ישנו תפקיד אבולוציוני חשוב. בני אדם הם יצורים חברתיים, אנחנו לא יכולים לשרוד בלי אנשים אחרים, הבושה היא חלק ממנגנון שמחזיר אותנו לתלם, ששומר עלינו בתוך המסגרת החברתית. באופן פרדקסלי, דווקא הרצון להשתייך חברתית, הפחד מגינוי ומניתוק מונע מאיתנו את העזרה והחיבור האנושי שאנחנו כל כך זקוקים להם.
במסגרות לא מעטות משתמשים בבושה כמנגנון ענישה. תחשבו על העונש של להעמיד ילד בפינה מול כל הכיתה. הוא עומד שם מושפל, בכאב פנימי, מול כל הכיתה שרואה. הבושה הזו נועדה להעניש ולהרתיע אחרים מלעשות את אותו מעשה. זהו בדיוק אותו מנגנון שאנחנו משתמשים בו בשיימינג באינטרנט, ובקהילות סגורות כדי למנוע מאנשים לקום וללכת או לעשות מעשים הסותרים את ערכי הקבוצה. העונש הזה כל כך אפקטיבי, כי הוא מאד כואב, אנחנו זקוקים לאנשים אחרים כדי לשרוד, וכשאנחנו מרגישים בושה היא הרבה פעמים מובילה לחוויה מקיפה הרבה יותר מבושה במעשה ספציפי. אנחנו מרגישים חסרי ערך, חסרי אונים, קטנים וחשופים.
אנחנו נעשה כל כך הרבה כדי לא לחוות בושה. אנחנו נרצה, אנחנו נסתיר חלקים לא ראויים בנו. גם כאן באופן פרדוקסלי דווקא הפעולות האלו שנעשה כדי לא לחוות נתק מאנשים אחרים עלולות להוביל בדיוק לתוצאה ההפוכה. אנחנו זקוקים לחיבור ולאהבה של כל מי שאנחנו. כשאנחנו מסתירים חלקים מאתנו נרגיש מזוייפים בתוך הקשר, נרגיש לא ראויים באמת לאהבה ולחיבור. אנחנו מחווטים נוירולוגית, רגשית ופזית לקשר אנושי. אנחנו זקוקים לאנשים אחרים כדי ללמוד, להתפתח כדי לשרוד. המשמעות האמיתית והעמוקה, תחושת החיות שלנו מגיעה מהחיבור האנושי הזה. כדי שנרגיש מחוברים באמת לאנשים שאנחנו אוהבים אנחנו צריכים לחשוף את חלקי האני שאנחנו מתביישים בהם. אנחנו זקוקים לקבלה שלמה של מי שאנחנו קודם כל על ידי עצמנו ולאחר מכן על ידי אנשים אחרים.
אז מה אנחנו יכולים לעשות? ברמה החברתית, להכיר בכך שמי שפעל בדרך פוגעת, בדרך שגויה, הרבה פעמים זקוק לחמלה שלנו, זקוק לנוכחות בלתי שופטת ולא לבושה ולגינוי. בושה וגינוי פועלים כחרב פיפיות ומרחיקים את מי שזקוק לכך מטיפול. אם נבין שנשים לא פונות לקבל עזרה כי אולי ישפטו אותן אולי יראו בהן חלשות אופי, קורבנות, נשים לא ראויות. גברים לא פונים לקבל עזרה, כי יחשבו עליהם כתוקפנים, חלשים, מסכנים. אם נתחיל להכיר בכך שפניה לעזרה היא חוזקה היא לא משהו לגינוי או לשפיטה, נתחיל לתת לגיטימציה חברתית גם לגברים להעזר, להודות בחולשות, בלי לשלם על זה מחיר חברתי בלתי נסבל.
וברמה האישית, מה אפשר לעשות כשעולה בכם בושה? קודם כל להכיר בבושה עצמה, כמו לומר לבושה "אני רואה שאת כאן" לנשום, להרגיע את הגוף, לשים לב לחלקים בכם שרוצים להסתתר ולהתחבא מהעולם, למחשבות שמקטינות אתכם. להודות לבושה על שהיא פה כדי להגן עלינו, ואז להפנות את תשומת הלב לדברים בהם אנחנו מתביישים. לתת תשומת לב לחלקים האלו בכם שנתפסים בעינכם כבלתי ראויים. לראות אותם, להכיר בהם כחלק מכם, להביא אליהם הרבה חמלה ותשומת לב, ממש כמו לילד שהשתולל ומרגיש עכשיו כל כך מבויש ונבוך בהתנהגות שלו. הוא זקוק לחיבוק, לחמלה, לנוכחות אוהבת ולא לשיפוטיות, לביקורת ולענישה. אחרי שאתם תביאו הרבה חמלה לחלקים האלו, אולי תפתח גם האפשרות לפנות לעזרה, לאדם חומל, תומך, מקבל, מישהו שיוכל להכיל אתכם ולעזור במקומות הפגיעים הללו.
