ביקורת עצמית

אף אחד מאיתנו לא אוהב לחוות ביקורת. ביקורת יכולה לכאוב ממש כמו פגיעה פיזית, היא גורמת לנו להרגיש קטנים, נזופים, דחויים, והרבה פעמים משיגה את המטרה ההפוכה מהכוונה המקורית.

אז למה אנחנו מבקרים את עצמנו כל כך הרבה?

חלק מזה קשור בוודאי להרגלים, לדפוסים שלנו מילדות. גדלנו עם כל כך הרבה ביקורת שאנחנו ממשיכים ומפנימים את הקול החיצוני ועכשיו הוא שלנו. מעבר לכך, ביקורת עצמית נתפסת כדרך ללמוד להשתפר ולמנוע מעצמנו עשיית טעויות בעתיד, גדלנו עם אמונה שהביקורת היא בסופו של דבר לטובתינו, "אני מעירה לך כי אני אוהבת אותך, כי איכפת לי", מכירים את המשפט הזה? אנחנו מאמינים שאם נשחרר את הביקורת העצמית נמשיך לטעות ולא נגיע למטרות ולהשגים שלנו.

הרבה פעמים מאחורי ביקורת מסתתרת כוונה טובה ודאגה בשילוב הרבה חוסר אונים. אם רגע נחשוב על אבא שאומר לילד שלו שלא עושה שיעורים "לא יצא ממך שום דבר" הוא בדרך כלל אבא דואג, שהיה מאד רוצה שהילד שלו יצליח, ואין לו מושג איך באמת לעזור לו. הוא סבור בטעות שעשיית השיעורים היא לטובתו של הילד, אין לו מושג איך לעזור לילד, והוא בטוח שאם הוא יאיים עליו בתוצאות שליליות ויבקר אותו הילד ישב וילמד.

ואותו דבר לגבי האמא שצועקת לבת שלה שעומדת לצאת מהבית עם חולצה קצרה בחורף "את תהיי חולה", היא ממש לא היתה רוצה שהילדה תחלה, אבל היא דואגת וחסרת אונים והדרך היחידה שהיא מעלה בדעתה היא לנזוף, לבקר ולצייר תרחישי אימה.

ואותו הדבר כלפי עצמנו "את אוכלת בלי שליטה" "את דחיינית" "לא יצא ממך כלום אם לא..." מכירים את הדיבור הפנימי הזה? אותו החלק הזה בנו שסבור שביקורת מלווה בתרחישי זוועה עתידים תדחוף אותנו להשתנות או לעשות את מה שאנחנו לא עושים.

אז מה אפשר לעשות?

להתעלם מהביקורת לא ממש עובד, גם לא ההחלטה שמהיום נאמר לעצמנו אמירות חיוביות, או נסתכל על הכוס המלאה. הביקורת ממשיכה להיות שם גם כאשר אנחנו מצהירים לעצמנו הצהרות חיוביות. פרפ' פול גילברט, פסיכולוג ומפתח תרפייה מבוססת חמלה, חקר עבודה עם אנשים דרך שינויי האמונות שלהם לגבי עצמם ואמירת אמירות חיוביות וגילה שגם כאשר אנשים משנים את האמירה הפנימית זה ברוב המקרים לא משנה את החוויה הרגשית של אנשים לעצמם. הדרך שבה אנשים שומעים את האמירות החיוביות הללו בראש שלהם מלאה ספק וחוסר אמון פנימי.

אז למרות ההבנה שביקורת עצמית וגינוי עצמי מובילים במציאות ליותר חרדה ולחץ ולא באמת מובילים לתוצאות שאנחנו היינו רוצים, לא ניתן פשוט להורות לביקורת העצמית להעלם או לזוז הצידה.

אחת הדרכים להתמודד עם ביקורת עצמית היא לטפח חמלה פנימית, לטפח דרך תרגול נדיבות לעצמנו, וקבלת האנושית והנורמלית של החוויה הפנימית שלנו.

גישה מעט אחרת, ולא סותרת, היא להיות בקשר חומל עם הביקורת העצמית, להבין מה הדאגות והחששות שעומדים מאחוריה, להתייחס להם, ואז הצורך של הביקורת להיות כזו נוקשה משתחרר. שתי הדרכים הללו להבאת חמלה קשורות לחיבור לגוף. להרגיש בגוף ולנשום לזה, להשאר במקום הכואב, וכשאי אפשר להציע חמלה לעצמכם, אפשר לבדוק האם ניתן להזמין מישהו גדול מכם (אלוהים, סבא, סבתא, מורה, כלב) שיביא חמלה? את שתי הגישות הללו ניתן גם לחוות דרך תרגול של התמקדות. התמקדות מסייעת לפיתוח קבלה ראדיקאלית כלפי העולם הפנימי שלנו, קבלה של מי אנחנו, קבלה של החלקים שאנחנו פחות אוהבים בעצמנו, והקשבה חומלת אפילו לביקורת הפנימית שלנו.