אתם אהובים בלי קשר לתוצאות שלכם

מה היה קורה אם היינו באמת מאמינים שהשווי שלנו ובעיקר היותנו ראויים לאהבה לא תלוי בהשגים ובתוצאות שלנו?


אחד המחסומים הגדולים ביותר שלי ליצירה, לעשיה, לכתיבה ולהתנסות בדברים חדשים זה הפחד ממה יקרה אם זה לא יצליח, מה יקרה אם אנשים לא יאהבו את מה שעשיתי, והעיקר מה יקרה אם אני לא אוהב את התוצאות. מה אני אחשוב על עצמי. הדבר האחרון שאני רוצה זה לחוות שאני לא טובה.

אנשים משתמשים במגוון הגנות כדי להמנע מהחוויה הזו, למשל המנעות מעשיה של פעולות שעלולות להכשל, או חתירה לפרפקציוניזים, ואי עשיה כל עוד הדברים לא מושלמים. אחת ההגנות שהשתמשתי בה שנים היתה ההגנה של להתחבא מאחורי השכל והאינטלקט. הייתי מגיעה להרצאה שאני מעבירה מוכנה היטב, עם מצגת מוגדרת, כשהנושאים ברורים וידועים לי. השיח אינטלקטואלי ותחום. הייתי בעמדת היודעת, המרצה. רק בשנים האחרונות אני מעיזה להגיע ולתת הרצאות חוויתיות או סדנאות שבהן הקהל הוא חלק פעיל בחוויה. יש כיוון ויש ערך אבל אין טקסט ידוע מראש, אין לי שליטה במה יאמר ומה ישאל. נושא ההרצאה יכול להיות אחד, והקבוצה תתעניין ותלך לכיוון מעט שונה, ואני אהיה בקשר עם הקבוצה ועם הצורך שלה.

הרצאה או סדנה כזו היא הרבה יותר מלמדת, היא יוצרת מעורבות של הקבוצה, היא גם הרבה יותר ענווה ופגיעה, זו הכרה בכך שלא כל הידע אצלי, שהיצירה והלימוד מתהווים מתוך הקשר ומתוך החיבור עם אנשים אחרים. מצד שני, הרצאה כזו גם מפחידה פי מאה. אין לי שליטה במה שקורה בה, יכול להיות שנגיע למחוזות לא ידועים, ואולי באמת כולם יראו וידעו שאני לא יודעת הכל, ואפילו לא יודעת הכל בתחומי.



ד"ר פיפה גרנז', פסיכולוגית ספורט, מדברת על שני סוגי פחדים שמנהלים אותנו הפחד ממוות והפחד מנטישה. הפחד מנטישה הוא הפחד שלא יאהבו אותנו, שאנחנו לא מספיק טובים, חכמים, יצירתיים, ואם אנשים יגלו מי אנחנו באמת הם יפסיקו לאהוב אותנו ואנחנו נשאר לבד. הפחד הזה הוא טבעי וכל בני האדם חווים אותו. מה שבאמת חוסם אותנו אלו ההגנות שאנחנו לובשים כדי שחס וחלילה לא נחווה אותו. אנחנו נצמדים לדברים מוכרים וידועים, כי שם ברור לנו שאנחנו מספיק טובים. אנחנו לא מעיזים להתנסות בחדשנות, כי אנחנו עלולים להכשל.

הבעיה המרכזית היא שאנחנו מודדים את הערך שלנו לפי ההצלחות שלנו. אם נכשלתי במשהו זה אומר שאני פחות חכמה, או פחות מוכשרת, או פחות טובה, והכי חשוב פחות ראויה לאהבה.

מה היה קורה אם היינו באמת מאמינים שהשווי שלנו ובעיקר היותנו ראויים לאהבה לא תלוי בהשגים ובתוצאות שלנו?

יש אנשים שמאמינים שהיינו עם פחות מוטיבציה, היינו מנסים פחות ומתאמצים פחות. לכן, הרבה מערכות בחברה שלנו כולל בעולם הספורט, התרבות, החינוך והצבא מקשרות בין ההצלחה וההשגים של האדם לערך העצמי שלו. אני מאמינה ששחרור הקשר הזה היה גורם לכך שהיינו מעיזים להתנסות, היינו חדשנים יותר, היינו נהנים הרבה יותר ממה שאנחנו עושים, והיה הרבה יותר מקום למשחק, ללמידה ולכיף. בסופו של יום גם התוצאות שלנו היו מורווחות.


כשאנחנו מונעים כל הזמן מהרצון להצליח, אנחנו לא מודים בטעויות שאנחנו עושים, ואנחנו לא צומחים ולומדים. כדי ללמוד מטעויות צריך קודם כל להסכים ולתת מקום לטעויות, וכשהן קורות גם להכיר בהם.

היכולת שלנו להתקרב לאנשים אחרים גם היא מוגבלת. אם מה שמנהל אותי זה הפחד שיגלו שאני לא ראויה לאהבה אני אתחזק תדמית של חכמה, טובה, מגניבה, או כל תדמית אחרת, שבעיני ראויה לאהבה. באופן אירוני, גם אם אני אצליח לתחזק את התדמית הזו, אני עדיין לא ארגיש אהובה, כי אני אדע שזו לא אני ואחיה כל הזמן בפחד מחשיפה, פחד שהאני האמיתי יתגלה. רק מי שמעיז להסיר את המסכה, מעיז להיות הוא במלואו עם הכשלונות והחולשות שלו, יכול באמת להרגיש אהוב. אהוב על מי שהוא באמת ללא תלות בהצלחות או בתדמית שלו.

כולנו מחזיקים בתדמיות מסוימות במקומות מסוימים ובזמנים שונים. האתגר הוא לא להעלים לחלוטין את התדמיות האלו, אלא להשאר סקרנים ופתוחים לגבי עצמנו. לשאול את עצמנו – רגע שמתי לב שהשתמשתי פה בהגנה או במסכה, מה היה הטריגר? מה חוויתי שם? איך אני יכולה בכל אופן להביא את עצמי באמת? איך אני יכולה להיות בקשר איתי ועם האנשים שסביבי?

במקביל לחזק את ההכרה בכך שאנחנו ובני האדם סביבנו ראויים לאהבה והערך שלהם ושלנו איננו תלוי בהשגים או בתוצאות שלנו. אחת הדרכים שעובדת עבורי הכי טוב, היא לתרגל מדיטציות של חמלה עצמית, של ראיית המקומות בהם אני חווה שאני לא ראויה מספיק או לא מספיק טובה ולהביא לשם חמלה. את אותה חמלה להביא גם לאנשים סביבי. כשאני נותנת פידבק לשים את הדגש על התהליך, הפעולות, ההוויה, ולא על התוצאות.

ובנוסף, כשאנחנו עובדים וחותרים לתוצאות, לחזק את ההבחנה בין מה שנמצא בשליטה שלנו לבין מה שנמצא לא בשליטה. כשרוצים תוצאות העבודה שלנו היא לעשות את הכי טוב שאנחנו יכולים, יש לנו אחריות להוויה שלנו, למעשים שלנו, אבל אין לנו שליטה בתוצאות. להביא גישה של למידה והתנסות לטעויות.