יחסים לפני תוצאות

כמה פעמים בדרך לתוצאות אנחנו פוגעים ביחסים החשובים לנו? כמה פעמים בדרך לדאוג וללמד את הילדים שלנו אנחנו גורמים להם להרגיש פגומים וזקוקים לתיקון?

מאז שאני זוכרת את עצמי אני שונאת את המטבח. מצד אחד פגשתי אמא ששונאת לבשל ועצבנית כל פעם שהיא רק מתקרבת למטבח, ומהצד השני, את האפיה, שהיא אהבה, היא הפכה למדע מדויק שכל תנועה לא נכונה בו נושאת בחובה אסון. החרדה שמה טיפת חלמון תתערב לה בחלבון מלווה אותי עד היום. מאפייה משותפת אני זוכרת בעיקר הערות על חוסר דיוק בכמויות או בדרך הערבוב. ממש כאלו מדובר על רקיחת שיקוי מסובך תחת עיניו הבוחנות של פרופ סניפ מהארי פוטר. לא פלא ששנים אני נמנעת מהכניסה למטבח. איכשהו בשנים האחרונות וביחוד עם המעבר לתזונה בריאה משהו השתנה ואני נהנית מהתנסות במתכונים חדשים, מהיצירתיות שבהכנת אוכל ומההנאה של האוכלים.

השבוע תוך כדי אפיית אוזני המן עם נעמי הסתכלתי רגע מהצד, על המקום שבאופן טבעי ומתוך הרגל רצה לומר לה משהו על הבלאגן, על כל הקמח המתפזר לו בכל מקום, שניה אחרי שהיתה מנקה בבית. די מהר התקבלה הבחירה שהיחסים שלנו חשובים הרבה יותר מזה ושאפשר לסדר ביחד אחר כך.

בשלב רידוד הבצק עוד ניסיתי להסביר למה כדאי שהבצק יהיה בעובי אחיד, ואיך אפשר ליצור עיגולים תוך כדי שימוש בכוס. ושוב די מהר הנחתי בצד את הדרך הדידטקית שבה דברים "אמורים להעשות" לטובת הקשר בנינו, לטובת חיזוק הבטחון, היצירתיות וההנאה של שתינו. נעמי, מצידה, קולטת גם את המחשבות שלי, ובשנינות האופיינית לה הודיעה לי שהעיגולים שהיא עושה מושלמים כפי שהם ושהם נעלבים כשאני חושבת אחרת ומנסה ליישר אותם. נעמי אמרה לי בצורה הכי מדויקת בדיוק מה היא מרגישה במקום שילדים אחרים היו כנראה שותקים. מאחלת לכולנו שנזכור לשים בראש סדר העדיפות את מערכת היחסים ורק אחריה את התוצאות. שהפעולות שלנו יתאימו לערכים ולדרך שבה אנחנו מאחלים שהילדים שלנו יגדלו-יצירתים, בטוחים בעצמם, נדיבים ועוזרים, מקבלים את עצמם, וסומכים על הרגשות והיכולות שלהם. פורים שמח!