מה למדתי מהפציעה שלי על זוגיות?
מחר לפני שנה נפלתי ופרקתי את המרפק. בן זוגי ואני החלטנו לעשות ספורט, ומשום מה היה נראה לנו שהדרך הכיפית והמגניבה שגם תחזק את היחסים שלנו וגם תוריד אי אלו קלוריות מאתנו היא להצטרף להוקי גלגליות. (משחק הוקי על סקטים) בדרך ראינו כמה אנשים נופלים, אז הצטיידנו לנו בקסדה ובמגני ברכיים וידים ואמרנו לעצמנו שהכל יהיה בסדר. שלושה חודשים היה באמת כיף, פגשנו חברים חדשים ואפילו נכנסנו לכושר, עד שפעם אחת התאמצתי קצת יותר מידי לחסום גול ומצאתי את עצמי על הרצפה עם כאבים עזים. אני לא זוכרת הרבה מאותו הלילה, אבל אחריו ביליתי שלושה וחצי שבועות עם יד מגובסת מאצבעות ועד כתף.
שלושה וחצי שבועות, בדרך כלל נראים לי פרק זמן קצר יחסית, אבל מסתבר שלשרירים שלי זו היתה תקופה ארוכה. מה שגיליתי אחרי שהסירו את הגבס זה שהספיק פחות מחודש לשרירים שלי לשכוח איך לנוע. היד שלי נשארה בתשעים מעלות בלי יכולת להפתח או להסגר, וכל תזוזה לוותה בכאבים עזים. אני הרבה פעמים מסבירה לזוגות שמגיעים אלי, שהתהליך שאנחנו עוברים ביחד הוא תהליך של פיתוח שרירים שהתנוונו, שרירי היחסים. לפעמים זה שריר התקשורת, היכולת לדבר באמת על מה שמפריע לך ומה שחשוב לך, ולפעמים זה שריר הנוכחות, היכולת להיות באמת עם בן הזוג, להקשיב, להכיל, ולפעמים זה שריר אחר. אם שלושה וחצי שבועות מספיקים כדי לנוון את שרירי היד שלי, שהשתמשתי בה הרבה מאד לפני כן, מה יכולים לעשות עשרות שנים של ניוון בשרירי היחסים? כמה מאתנו מתרגלים שנים של ריצוי במקום לומר מה אנחנו רוצים. כמה מאתנו מתרגלים ביקורת או תלונות במקום בקשות, וכמה מאתנו מתרגלים לחיות בשריון, לכאורה לא פגיעים במקום להביא פגיעות ושיתוף. כל דבר שאנחנו מתחילים להשתמש בו, אחרי שכבר שכחנו איך להפעיל אותו מרגיש לא טבעי ולא נוח, ואפילו ממש כואב. למתוח שרירים מנוונים זה כואב. זה קשה לתרגל פגיעות במקום ריחוק, זה פגיע לתרגל בקשת בקשות במקום להתלונן ולהאשים, זה כואב לשתף באמת במקום לכעוס על השני. החוכמה היא להבין שהכאב הזה לא מרמז על כך שהפעולה היא לא נכונה לנו, אלא שכבר שכחנו איך עושים אותה. אם לא נמשיך ונתרגל את הפעולה הזו נאבד את היכולת לעשות אותה. לפעמים יש לנו ציפיה מעצמנו או מבן הזוג שלנו, שאם נלמד משהו, אם יראו לנו איך להקשיב, או איך להיות בקשר, אנחנו מיד נצליח ליישם, אבל זו ציפיה ראלית בערך כמו הציפיה שלי שיום אחרי הסרת הגבס אני אצליח למתוח ידים למעלה מעל הראש. ליוו אותי אנשי מקצוע מקסימים, פיזוטרפיסטיות והידרוטרפיסט. וההחלמה שלי היתה מהירה באופן יוצא דופן, בעיקר כי תרגלתי יום יום, עם ולמרות הכאב. זה לא היה פשוט, והיו שם אנשים שתמכו בי, כששני הדברים המשמעותיים ביותר שקבלתי מהם בארבעת החודשים שאחרי הפציעה, היו – האמונה והחמלה. האמונה בכוחו של הגוף להרפא, הידיעה שזה אפשרי, שאנשים אחרים עשו זאת בעבר. שוב ושוב שמעתי מהפיזוטרפיסטיות, שאם אני אתמיד ואתרגל ואעבוד יום יום, כמה פעמים ביום טווח התנועה שלי יחזור לטווח תפקודי מלא. בעיני אין דבר חשוב יותר מהצבת החזון והחלום על האופק, והאמונה בעצמנו ובבן הזוג שלנו, שאם נרצה ונתמיד בעבודה ובתרגול המשותף נוכל ליצור את היחסים שאנחנו רוצים. דבר שני שהיה שיעור גדול בשבילי, זו החמלה לקצב. יש לי נטיה לרצות דברים כאן ועכשיו. אם אני עובדת על משהו אני רוצה לראות תוצאות. זה יכול להיות כל כך מתסכל לראות שכל השבוע עשיתי תרגילים ובמד הזווית המיוחד שמודד את טווח התזוזה של היד לא חל שום שינוי. והתסכול הזה עם היותו לגמרי טבעי ומובן יכול גם להוביל לייאוש ולוויתור. אחד הדברים שמאד מאד תמך בהחלמה שלי זו ההבנה שהגוף זקוק לזמן ולהתמדה, ולהרבה מאד חמלה וקבלה לקצב הטבעי שלו. זה לפעמים כל כך מתסכל לעשות עבודה זוגית או אישית, להתקדם, ופתאום לחוות עצירה או נסיגה. הנטייה הראשונית שלנו זה להלקות את עצמנו או את בן הזוג שלנו. אם נצליח להביא יותר חמלה לקצב שלנו, ואמונה בתהליך, נחסוך מעצמנו הרבה סבל בדרך. אני אסיים באמירה שכבר מסתובבת כמה ימים ברשת, בצורה של וידאו מקסים של ילד הודי, ששואל שוב ושוב: מה אתם רוצים לתרגל? כי מה שמתרגלים זה בסופו של דבר מה שמפתחים. בסבלנות, בקבלת הקצב ובאמונה, השרירים יתחזקו.
חזרה לבלוג, כלים למערכות יחסים, סרטונים, מאמרים
