ומה אם הוא לא ישתנה? האם ניתן לשנות מערכות יחסים כשהשני לא משתנה?

אחרי החגים הגיע, ואיתו אני פוגשת בקליניקה הרבה אנרגיה של התחלה.

רצון לחזור לדברים שנדחקו הצידה, להגשים חלומות, להתקדם בעבודה, לחזור לגוף, לשנות הרגלים וגם לשנות מערכות יחסים שכבר זמן רב אינן מרגישות כפי שרצינו.

• "אחרי החגים אני אדבר איתו"

• "אחרי החגים אני אשים לזה סוף"

• "אחרי החגים משהו חייב להשתנות"

ובדיוק באותו זמן אנחנו חוזרים לקרוא את התורה מבראשית. וכמעט מיד, בסיפור הראשון על בני האדם, מופיעה תנועה כל כך אנושית ומוכרת: כשאלוהים שואל את האדם על האכילה מעץ הדעת, האדם מפנה אל האישה. האישה מפנה אל הנחש. האחר הוא הסיבה למה שקרה.

אפשר לקרוא את הסיפור הזה בהרבה דרכים, אבל עבורי הוא נוגע במשהו שאני פוגשת שוב ושוב גם באימון: כמה קל לנו לראות מה האדם שמולנו צריך לעשות אחרת, וכמה קשה יותר להתבונן בחלק שלנו בתוך המציאות שנוצרה. במערכות יחסים זה בולט במיוחד:

• אם רק הוא היה מקשיב

• אם היא הייתה מפסיקה לבקר אותי

• אם אמא שלי הייתה מבינה אותי

• אם הבוס שלי היה מעריך אותי

• אם הילדה שלי הייתה משתפת פעולה

ולפעמים כל הדברים האלה אפילו נכונים. אבל יש בהם מלכודת: כאשר השינוי שלי תלוי בכך שהאדם האחר ישתנה קודם, אני משאירה אצלו חלק גדול מאוד מהיכולת שלי להשפיע על חיי.

ואז מגיעה שאלה אחרת: ומה אם הוא לא ישתנה? לא מתוך ייאוש. להפך, מתוך ניסיון לברר: מה בכל זאת נמצא בידיים שלי?

מערכות יחסים הן קצת כמו ריקוד. כשאדם אחד משנה את הצעד שלו, הריקוד כולו כבר אינו יכול להישאר בדיוק כפי שהיה. האדם שמולי יכול להתאים את עצמו, להתנגד, להתרחק, להתקרב, ואולי אפילו להישאר כפי שהוא. אבל אני כבר איני עושה בדיוק את אותו הצעד. וזו יכולה להיות תחילתו של שינוי, להחזיר אליי את החלק שלי.

לקחת אחריות על החלק שלי לא אומר לקחת על עצמי אשמה. זו הבחנה חשובה. אחריות היא היכולת לראות איפה יש לי השפעה ובחירה, לא על האדם שמולי, אלא על האופן שבו אני נמצאת בתוך הקשר.

אפשר להתחיל מתרגיל פשוט.

1. חשבו על מערכת יחסים אחת שיש בה כרגע קושי, והשלימו את המשפט:

"אם רק הוא או היא היו ________, היה לי קל יותר."

ואז נסו לשאול את עצמכם:

מה בדיוק אני מחכה שהאדם שמולי יעשה אחרת? שייזום יותר? שיקשיב? שייקח אחריות? שיפסיק לבקר? שייתן לי יותר מרחב?

2. מה אני עושה שוב ושוב בתגובה אליו?

לאיזה מצב אני נוטה? לשתוק? להסביר עוד ועוד? להתפרצות? להתרחקות? לוויתור? למשימת הצלה? להסכמה לדברים שאינם מתאימים לי?

3. מה קורה לי רגע לפני התגובה האוטומטית שלי? לפעמים הגוף מזהה את הרגע הזה עוד לפני הראש: התכווצות, מתח, חום, רצון לברוח, תחושה בבטן. עצם הזיהוי הגופני יכול לפתוח מרווח קטן שבו נוצרת בחירה.

4. איזה צעד אחר נמצא בשליטתי?

אולי לומר משפט אחד במקום נאום שלם. אולי לבקש באופן ברור, אולי לא לענות מיד, אולי להפסיק לקחת על עצמי משהו שאינו שלי, ואולי להציב גבול.

5. ומה אם האדם שמולי באמת לא ישתנה?

מה אני רוצה לקבל? מה לא? איך אני רוצה להיות בתוך הקשר הזה גם אם המציאות נשארת כפי שהיא?

יש כאן עוד הבחנה חשובה:

לקחת אחריות על החלק שלי אינו לקחת אחריות על החלק של האחר.

אם מישהו פוגע, מתעלם מגבול, מתנהג באלימות או אינו מוכן לשיתוף פעולה, האחריות להתנהגות שלו אינה שלי. לפעמים הבחירה שלי היא דווקא להפסיק לנסות לשנות אותו, ולברר איזה גבול אני רוצה להציב.

פעמים רבות אנחנו מגיעות לאימון עם שאלה על אדם אחר:

• איך לגרום לו להבין?

• איך לגרום לה להשתנות?

• איך לגרום להם סוף סוף לראות אותי?

אבל העבודה המעניינת מתחילה כשאנחנו משנים מעט את השאלה:

• מי אני רוצה להיות בתוך מערכת היחסים הזאת, ומה נמצא בבחירה שלי?

לא תמיד יש לנו שליטה על מה שהאחר יעשה. אבל כמעט תמיד אפשר להתחיל בלבחור את הצעד הבא שלנו.