להגעל כדי לשנות?
בשבוע האחרון היה הרבה רעש סביב הסרט החדש של פאולה רוזנברג וסביב האייטם על נשים שמנות בתוכנית הבוקר של פאולה וליאון.
חברת פייסבוק שלי שאני אוהבת ומעריכה יצאה חוצץ נגד התופעה התרבותית הזו שנותנת מקום ונוכחות מסך לנשים שמנות ובכך, לטענתה, נותנת לגיטימציה ועידוד לשומן גוף, והתפתח דיון סוער על הקיר שלה.
במקביל יומיים לאחר מכן, נפגשתי עם חברה שהסבירה לי שהיא שונאת את עצמה כל פעם שהיא עולה במשקל, ומבחינתה השנאה הזו היא דבר מבורך כי ככה היא ישר חוזרת למשקל הרצוי. היא ניסתה גם להסביר לי שחייב להיות שמה שהניע אותי לרדת במשקל הייתה שנאה לגוף שלי.
למי שלא קרה פוסטים שלי בעבר, או לא מכיר אותי באופן אישי, אני אשתף שירדתי בחצי שנה הראשונה של הקורונה מעל 20 קילו בדרך בריאה ומאוזנת, ומאז אני שומרת על המשקל והבריאות שלי. אני מצידי, ניסיתי להסביר שלפני התהליך הזה, הייתי מאד מתוסכלת מזה שלמרות שעשיתי מאמצים גדולים לשפר את הבריאות ולאכול טוב ובריא רק עליתי במשקל. אז היה תסכול, אבל היתה גם קבלה עצמית שלי כפי שאני. אלמלא הקבלה העצמית אני לא בטוחה שהיו לי הכוחות לעשות את המסע הנפשי והפיזי המטלטל כדי לעשות טוב עבורי ועבור הבריאות שלי.
יש לי הרבה מה לאמר על משקל, על מה עובד בתהליך ירידה במשקל, על בריאות, על המסרים התרבותיים שכולנו חשופים עליהם, על מגדר ועל עוד נושאים קשורים, אבל היום אני רוצה להתייחס לאספקט רחב יותר, לאמונה הזו שכדי לשנות תחום בחיים שלנו או בחיי היקרים לנו, אנחנו צריכים להגעל ממנו, לדחות, לשנוא או לבקר אותו.
האמונה הזו גורסת שאם אני אקבל את הדחיינות שלי, למשל, אז אני עלולה באמת לא לעשות שום דבר. אם אני אקבל את המשקל העודף שלי, אני עלולה לאכול ללא הכרה ולאבד כל מוטיבציה לשינוי, אם אני ארד על הבת שלי על העדר ספורט זה יניע אותה להתחיל להתאמן ולשמור על כושר. אמונה שגורסת שחייבים להיות גינוי וביקורת לאדם או לפחות לפעולה המזיקה על מנת לחולל שינוי.
במציאות, זה עובד בדיוק להיפך. ככל שאנחנו יורדים על עצמנו ועל אחרים, ההרגשה הפנימית שמתפתחת היא של אשמה, תסכול, בושה ואז אנחנו רוצים לפצות על החוויה ולנחם את עצמנו. המעגל הזה מאד מוכר ביחוד לכל מי שאי פעם עשה דיאטה. כניסה למסגרת נוקשה של אכילה אסורה ומותרת, אכילה "אסורה" שמיד מלווה בביקורת עצמית ואשמה וישר אחריה צורך לפצות ולהתנחם בחיקו של אוכל תנחומים וחוזר חלילה. המעגל הזה גם מוכר לכל הורה שניסה ל"עודד" את הילדים שלו להכין שיעורי בית דרך נזיפה או ביקורת. זה מחזיק לזמן קצר, ואז הם מרגישים צורך לפצות את עצמם ולהחזיר לעצמם את חווית השליטה והבחירה בחיים שלהם.
התהליך האישי שלי כלל בשלב הראשוני, זיהוי הקולות המופנמים של הביקורת העצמית, מתן מקום לחלק הביקורתי שבי. לא נלחמתי בו, רק לא הזדהתי איתו. בשלב הבא, קבלה עמוקה ואהבה למי שאני כולל עודף המשקל. לאחר מכן, התמודדות עם התסכול העמוק מזה שהפעולות שאני עושה לא מביאות לתוצאות, דבר שאיפשר התחברות לרצון העמוק ליצור שינוי לטובה. השינוי העמוק הגיע כשהייתי מסוגלת להתמודד עם הכאב שהוביל לעודף משקל. התהליך הרגשי היה עוצמתי מאד ויכולתי להרגיש ממש את השינוי הפנימי בגוף עוד לפני שהתחלתי בתהליך החיצוני התזונתי. מהרגע שהמימד הרגשי קיבל מענה מצאתי ממש בקלות תוכנית אפקטיבית ומתאימה עבורי.
חשוב לדעת, שבמקומות בהם אנחנו פוגעים בעצמנו ופועלים בניגוד לערכים שלנו, או בניגוד לטובתנו ישנו הרבה פעמים כאב עמוק יותר, איזשהי חווית עבר טראומטית. זה לא יעזור לנזוף בעצמנו על הבלאגן בניירת, על פיספוס הדדליין או על האכילה העודפת. הדרך לשינוי אמיתי ובריא קשורה קודם כל לקבלה עצמית ולאהבה עצמית, דבר שמאפשר להתחיל להיות בקשר עם המציאות הפנימית ועם החוויה או הכאב שהובילו להתנהגות המזיקה.
ועוד כמה מילים על התוכנית לאורח חיים בריא שאני בחרתי, מה שהיה מיוחד בתוכנית הזו היה הדגש על ידע ולא על דיאטה, הבנה איך ההורמונים בגוף עובדים, למה הגוף זקוק, ואיך להכיר את עצמי ולפתח הקשבה פנימה לצרכים של הגוף. דגש נוסף, בחירה שהייתה הרבה מעבר לבחירה סמנטית, לא לקרוא לתוכנית תוכנית דיאטה, אלא תוכנית לאורך חיים בריא, לא היה בתוכנית "אסור ומותר" אלא הבנה מה כל סוג של אוכל גורם לגוף, ולמידה והתבוננות במצבי אכילה רגשיים. כל אכילה כזו נתפסה כשיעור וכהזדמנות ללמוד על עצמנו, ולא כמקום להלקאה עצמית.
מאחלת לכולנו יצירת תנועה בחיים ממקום של צמיחה, קבלה ואהבה עצמית.
