נטע שבתוכנו
אתמול בלילה הלכתי לישון בחצות- אחרי ההופעה של נטע בארוויזיון. מבחינתי היא כבר ניצחה, גם ובלי האישור הסופי של העולם. לא שמעתי על נטע לפני חצי שנה, וכששמעתי עליה זה היה בזכות זה שיש לי ילדה שהתעקשה להשמיע לי את השיר שוב ושוב ושוב. נטע לימדה אותי שיעור ענק שיש לי ולעוד רבים עוד דרך ארוכה בו. היא הביאה את מי שהיא, בנכונות שלה לשים את עצמה במרכז הבמה, לא לברוח ולא להסתתר, בלי להתחפש ובלי לשנות. תמיד יהיה קול שיאמר לנו "אני זה לא מספיק" – "אני לא מספיק חכם", "אני לא מספיק מוכשרת", "אני לא מספיק טובה", "אני לא עושה מספיק", והנה באה מישהי ואומרת אם ולמרות הקולות הללו "אני כאן" אני לא מסתתרת ולא מתחבאת, אני מביאה את השונות שלי מקבלת את מי שאני, וחוגגת את מי שאני. מותר לי לשיר, מותר לי לרקוד, מותר לי לשמוח ולחגוג את החיים, ומתוך החגיגה הזו ושמחת החיים הזו גם תרמה מסר ענק לעולם. המסר שכאשר אנחנו מרשים לאור שלנו להאיר את העולם, ליחודיות שלנו, למי שאנחנו, אנחנו גם נותנים מתנה ענקית לעצמנו ולעולם. אנחנו נותנים רשות גם לאנשים אחרים להאיר.
בכל כך הרבה מקומות בחיים שלנו אנחנו מכווצים את עצמנו ואת מי שאנחנו. אנחנו מכווצים גם את החלקים בתוכנו שיש עליהם ביקורת, את המקום שמרגיש טיפש, שמן, לא מוכשר, לא טוב, עצלן, פחדן. קשה לנו להכיל את המקומות הללו בנו, אז בודאי שלא נרצה לחשוף אותם לאנשים אחרים. וככל שאנחנו מבקרים את עצמנו ולא מקבלים חלקים בעצמנו גם הסביבה לא מקבלת את החלקים האלו בנו, וגם אנחנו הופכים לפחות ופחות סובלניים ומכילים כלפי הסביבה שלנו. אם נצליח להביא חמלה לעצמנו, ולחלקים הללו בנו, נאפשר גם לאנשים סביבנו להיות לא מושלמים. אם אמא מקבלת את עצמה עם כמה קילוגרמים עודפים, גם לבת שלה מותר להיות אנושית ולטעות. אם אבא מוכן לקבל את זה שלפעמים הוא חלש, גם הבן שלו מקבל רשות לא לדעת. זהו ריפוי ענק בראש ובראשונה לעצמנו, למקומות הללו שכל כך הרבה זמן היו דחויים, וגם לאנשים סביבנו. העלמה הזו של עצמנו היא לא רק לחלקים הדחויים, הבלתי רצויים, אנחנו מכווצים גם את החלקים "הטובים". אנחנו מכווצים ומעלימים מקומות שאנחנו חוששים שיפגעו באנשים אחרים, כמו ההצלחות והחלומות שלנו. אנחנו עושים זאת לכאורה על מנת לשפר את מערכת היחסים, על מנת שלא נפגע, שלא נאפיל, שלא נבטא רצון שמישהו אחר לא רוצה, שלא נתפוס מקום של מישהו אחר. הרבה פעמים עולה בנו מחשבה שאם נביע באמת את הרצון שלנו, וזה לא הרצון של האנשים סביבנו נפגע בהם, אז אנחנו מרצים, שותקים ומחביאים על מנת שמערכת היחסים תעבוד. במציאות זה לא עובד. כשאנחנו מחביאים את החלומות שלנו ואת עצמנו כדי לרצות מישהו אחר, אנחנו נושאים טינה כלפי אותו אדם, אנחנו כועסים על החלקים בנו שאין להם רשות להשמע. אנחנו גם לא מאפשרים לאור של האנשים סביבנו להאיר. ככל שנרשה לעצמנו לבטא יותר את מי שאנחנו בעולם, ניתן רשות גם לאנשים סביבנו לעשות כך.
המסר של נטע במי שהיא, ובהופעה שהיא נתנה, מתחבר בצורה עמוקה גם למילים שהיא שרה. אני אישה, אני יצור יפה, או במילים אחרות, יש לי קיום בזכות מי שאני ללא צורך לענות על הגחמות והצרכים של מישהו אחר. אני לא צעצוע אלא בן אדם. אדם שונה ממך. מיליוני נערות ברחבי העולם שרות "אני לא צעצוע/ אני לא בובה" הגוף שלי בידים שלי, ומיליוני נערים צעירים שומעים ושרים, ואני מאמינה ומקווה שלאט לאט המילים גם יחלחלו.
אני מאחלת לכולנו שנשאר לא רק עם הנצחון והשמחה אלא גם עם המסר, ושנרשה לעצמנו להיות מי שאנחנו עם החלקים שקשה לנו איתם, ועם החלקים מלאי האור שבנו. חזרה לבלוג, כלים למערכות יחסים, סרטונים, מאמרים
