פוסטים מומלצים

Please reload

דור שני

כבר כמה ימים לפני יום השואה, איפשהו עם החזרה לשגרה לאחר פסח, אני מרגישה את העגמומיות הזו עולה, את המועקה בחזה, ואת הדמעות החונקות, את העצב ואת הדכדוך מזדחלים להם. אני נזכרת בסיפורים ששמעתי מפי סבתא. סבא כמעט ולא דיבר.
סבא וסבתא שלי בני דודים יוצאי הונגריה, שבשנה אחת כל עולמם חרב והתהפך. בחג השבועות בשנת 1944 סבתא אישה דתיה ומאמינה, בחרה לחלל את החג ולהנצל. היא התחפשה, צבעה את שערה לבלונדיני, נפרדה ממשפחתה ונמלטה לעיר הגדולה. שם מחופשת לנוצריה עם ניירות מזויפים הצליחה להסתתר ומאוחר יותר אפילו לסייע להצלת אבא שלה. סבא שלי נפל בשבי הרוסי, עבד בעבודות כפייה ובעצם כך ניצלו חייו.  אחרי המלחמה, ואחרי האובדן הגדול של כמעט כל מי שהכירו סביבם, נצמדו למוכר ולידוע. למרות פער גילאים של 18 שנים הם התחתנו אחד עם השניה ונולדו להן שתי בנות.

 

אמא מספרת שכשהיא היתה בת 8 ואחותה בת 10 הן חיטטו יום אחד בארון התמונות וגילו תמונות של ילדים, שהן בחיים לא ראו ולא שמעו עליהם. אני רק יכולה להתחיל ולדמיין לעצמי את השוק, הכאב, הפחד והזעזוע שהן חשו כשהן גילו שאלו ארבעת הילדים של סבא שלי, חצי אחים שלהן, שנרצחו עם אשתו הראשונה. העינים שלי דומעות ללא שליטה כשאני כותבת זאת, המחשבה על אובדן כל המשפחה, והחוזק הבלתי אפשרי הזה שנדרש כדי להתחיל מחדש, ליצור משפחה, זוגיות, לגדל שוב ילדים.
הדמעות ממשיכות וזולגות כשאני רואה מול עיני את התמונה הזו של שתי ילדות, הגדולה שבהן בגיל של הבת שלי, שפתאום ברגע אחד עולמם מתהפך, הם מגלות אחים אבודים, עולם שלם שנעלם, וכל מה שידעו על אבא ועל אמא עובר טלטלה.
הבנות הללו למדו הרבה מהעוצמה והחוזק של אבא ואמא, הם פיתחו עצמאות יוצאת דופן וחוסן פנימי, הם למדו אמונה ונחישות להתמודד ולשרוד, ויישמו את ערך הצלת חיים. במשך שנים ארוכות, אמא שלי היתה מחויבת להביא ולהציל חיים יום יום בבית החולים.
מהתמונות ומהאווירה בבית הם גם למדו שיעור חשוב על סודות. את השיעור הזה הן למדו והפנימו היטב, לא מדברים. כשמשהו כואב כל כך, או כשאנחנו עלולים להכאיב למישהו אחר, כדי  לשרוד, כדי לגונן כדי לחיות חשוב לשמור סודות. סודות הם המפתח להשרדות. כילדה סודות ליוו אותי לכל מקום. לא מספרים על מחלה כדי לא להדאיג, כדי לא להטריח. לא מספרים על יציאה לטיול מסוכן כדי לא להבהיל. לא מספרים על בחירה השנויה במחלוקת כדי לא להעציב או לאכזב.
זה כל כך ברור ומובן למה סודות הפכו לדבר כל כך חשוב במשפחה שלי, הם היו המפתח לחיים. אם סבתא לא היתה משקרת ומחביאה את מי שהיא- היא היתה מתה, פשוטו כמשמעו. סבא וסבתא רצו לגדל ילדות בריאות, ילדות שלמות בגופן ובנפשן. הם פחדו לגדל ילדות שחוות את העצב והכאב והאבל על הילדים והמשפחה שאבדו, אז הם שמרו סוד. מה הפלא? מי יכול לחיות יום יום עם התזכורת הזו למה שהיה ואיננו עוד, לאובדן הבלתי נתפס והבלתי נסבל הזה ולהשאר שמח?

לקח לי הרבה שנים טובות לשים לב, ששמירת סוד, שלי נראתה צורת ההתנהלות הנורמטיבית בעולם, היא לא הכרח המציאות, אלא תוצר לוואי של דפוסים שאומצו במשפחה. התחלתי להבין שהתנהגות האוטומית שלי, להחביא את האמת כשלא נוח לי, ביחוד מול האנשים היקרים לי, היא התנהלות שפוגעת בי ובמערכות היחסים שלי. לקח לי עוד זמן להבין שלי יש היום בחירה. אני יכולה לבחור להתמודד עם הרגשות שלי ועם הרגשות של מי שמולי, אני לא חייבת לגונן על עצמי ועל אחרים על ידי שמירת סודות. אני כבר לא באירופה של שנות השואה. 

לכאורה מה שכתבתי עד כאן, רלוונטי רק למשפחה שלי, ורק ליום הזה, לשואה לגבורה, ואולי לעוד כמה משפחות של דור שני ושלישי שאספו איתם סודות. אבל בעצם המנגנון הזה כל כך רלוונטי לכל משפחה, ובווריאציה שלי לציטוט הידוע "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות עם הטראומה – מאמצות מנגנוני השרדות כל אחת על פי דרכה" בכל משפחה, ובעצם לכל אדם, יש דפוסי התנהגות אוטומטיים, שבזמנו היתה להם סיבה טובה, סיבה של השרדות. יש מי ששומר כל חפץ ומכל דבר מיצר עוד משהו כי אצלו במשפחה היה חוסר גדול והחסכנות הזו יצרה הרגשה של בטחון, של אפשרות לשרוד. יש מי שלמד שאסור להראות רגשות כי רגשות הם הבעה של חולשה ואז יפגעו בך, יש מי שלמד שעושים הכל לבד ואין על מי לסמוך, אם הוא רוצה שמשהו יקרה כדאי שיעשה זאת בעצמו, יש מי שלמד שכדי לשרוד חייבים לשקר, לרמות, לסדר מישהו אחר, לא לצאת פרייר, יש מי שלמד שחייבים להיות כל הזמן על המשמר אי אפשר להאמין או לבטוח וכו'

הלימוד הזה שאנחנו אימצנו בילדות כדי לשרוד, או שפשוט היתה ההתנהלות המקובלת בבית מסיבה שאנחנו אפילו לא יודעים, אנחנו פשוט דור שני או שלישי לאיזשהו דפוס, היו חיוניים כדי לחיות. אפשר להביא המון חמלה והבנה וכבוד לבחירה הזו של סבא וסבתא לשמור סודות, עם כל מה שעבר עליהם, זה לגמרי מובן, מבחינתם זה ענין של חיים ומוות.
לנו היום יש בחירה. בחירה מי אנחנו רוצים להיות בכל אינטרקציה שלנו. מי אנחנו רוצים להיות במערכות היחסים שלנו. אנחנו לא חייבים להתנהל מתוך אוטומט שירשנו, אוטומט ששירת תפקיד חיוני בעבר. אם אנחנו רוצים לבחור, אז השלב הראשון זה בכלל לשים לב למקומות הללו שבהם אנחנו שבויים בטראומה של העבר, למקומות שבהם אנחנו דור שני ושלישי. לזהות אוטומטים והתנהגויות שנובעות מתוך איזשהי הנחת עולם עמוקה, אמונה, דפוס, אבל הם פוגעים בנו ובמערכות היחסים שלנו. בשלב הבא, כדאי להבין מה הדפוס הזה משרת? מה המטרה שלו? ממה אנחנו נמנעים? כדאי לדעת שלכל דפוס כזה היתה כוונה טובה, הוא נמצא שם כדי לשמור עלינו, ואנחנו יכולים להביא לו ולעצמנו המון חמלה והבנה. אחר כך אפשר גם להתחיל ולראות אילו דפוסים חדשים אנחנו רוצים להתחיל ולפתח ולהתאמן עליהם בחיים שלנו, ולבחון מה יתמוך בנו בדרך לשם.  

ביום הזה אני בוחרת להתייחד עם סבא וסבתא, איתם עם הסודות שלהם ועם זיכרם. אני מוקירה תודה לאמונה ולאומץ הלב, על כך שלא ויתרו. אני מודה על הבחירה להיות סבא וסבתא משמעותיים עם כל מה שעבר עליהם, זה לגמרי לא מובן מאליו. אני מוקירה תודה לאנשים הטובים לאורך הדרך שאיפשרו את ההצלה, שגם להם היתה בחירה לא פשוטה ולא מובנת מאליה, והיו גם מי שבחרו אחרת. ובעיקר, אני מוקירה תודה לבחירה הבכלל לא פשוטה של סבא וסבתא להאמין למרות הכל, לשים על האופק חזון של משפחה, חזון של חיים, ולהתחיל מחדש.
חזרה לבלוג, כלים למערכות יחסים, סרטונים, מאמרים

Please reload

Please reload

עקבו אחרי
  • YouTube Social  Icon
  • Facebook Basic Square

שירת הלב, ד"ר שירה קליין |   0548034490 |  s.klien@gmail.com | צור הדסה, אזור ירושלים, ישראל


  • YouTube Social  Icon
  • Facebook Social Icon

בהרשמה הינך מסכים למדיניות הפרטיות ולתנאי האתר