יחסים לפני ניקיון?
חג הפסח זכור לי כילדה בעיקר כסיוט אחד מתמשך, כבר בסביבות ט"ו בשבט היו מתחילות השיחות הלחוצות, מתי נעשה קניות, מתי ננקה כל חדר וכל פינה. חודש לפחות של ניקיון, ושל גערות ונזיפות כל פעם שנכנסנו עם אוכל לחדרים, או כשנתפסנו מתבטלים מעבודות ההכנה לחג. עוד לפני שהתחילה חופשת הפסח היו מוקצות לנו כילדים מטלות, אחד הילדים אחראי על האנציקלפדיות, אחר על שטיפת הלגו, והשלישי על מגירת הצעצועים. המטלות בפני עצמן לא היוו בעיה, אם כי ברור שכילדה הייתי מעדיפה לשקוע בספר או לצפות באיזו תוכנית מדליקה. מה שבאמת היתה חוויה קשה היתה האווירה המתוחה, הלחץ, הצעקות הביקורת והנזיפות שליוו את התהליך. זו עד כדי כך היתה חוויה כואבת, שבאופן כמעט השרדותי, מרדני, שנים לא הייתי מוכנה להתקרב למטבח, או לנקות בבית, וכשרק התקרב הפסח הייתי מחפשת לאן אני יכולה לברוח.
מה שבאמת לא הבנתי זה שאי אפשר להמלט לחלוטין מהאתגר הזה פשוט על ידי אי עשיה. גם אם באופן אישי מישהו בוחר שלא לנקות לפסח, הניקיון הזה לפסח מגלם בתוכו את האתגר הזה שכולנו פוגשים בחיים שלנו, המתח בין השגת מטרות ויעדים לבין שמירה על מערכות היחסים שלנו וההוויה שבה אנחנו פועלים בעולם. כל אחד מאתנו מכיר איזה פרויקט גדול שחשוב לו, שהוא רוצה לעמוד בלוחות הזמנים ולעשות אותו הכי טוב שאפשר, ובדרך העובדים שלו, או הילדים שלו, או הספקים שלו עובדים בדרך אחרת ובקצב אחר ממה שמתאים לו. וכל אחד מכיר פרויקט או אתגר חשוב, שבהתמקדות ביעד הסופי במטרה הוא איבד את עצמו לרגע או ליותר.
אז מה אפשר לעשות עם זה?
אחד ממשפטי המפתח החשובים ביותר שלמדתי מאחת המורות החשובות בחיי, נטאלי בן דויד, היה "אני מוכנה לשים יחסים לפני תוצאות". בפעם הראשונה ששמעתי אותו לא לגמרי עיכלתי אותו, הייתה לי אמונה שכדי להגיע לתוצאות, אני צריכה קודם כל להלחיץ את עצמי ולגעור בעצמי, כמעט לרדות בעצמי, אחרת הרי ברור שאני אתבטל. וכמו שהאמנתי שאני צריכה להתייחס לעצמי, כך גם היה ברור לי שאני צריכה להתייחס לאנשים אחרים. הרבה יותר חשוב שהדו"ח יוגש בזמן, שהפרויקט יושלם בתאריך היעד, ושהבית יהיה באמת נקי, ממערכות היחסים שלי עם רואה החשבון, הגרפיקאית או המנקה. אני בטוחה שאני לא לבד, כמה מנהלים בעבודה באמת מאמינים שהדבר הכי חשוב זה היחס לעובדים שלהם ורק אחר כך זו היעילות וביצוע המשימות? וכמה אנשים מאמינים ששני הדברים הללו יכולים בכלל לדור בכפיפה אחת? ולעומתם כמה מאתנו מאמינים שאם יש יחסים טובים אז רוב הסיכויים שהעבודה לא תתבצע כמו שצריך?
המשפט הזה "יחסים לפני תוצאות" – הוא ממש המצפן, הוא המפתח, המגדלור המכוון. עצם זה שהמשפט הזה נמצא בתודעה שלי, מאפשר לי כל כך הרבה פעמים בעבודה עם אנשים אחרים, לעשות את הסוויץ', ובמקום לבקר את התוצאות או להלחיץ בלוחות הזמנים, לנשום לרגע, ולשים את הפוקוס על האדם מולי, ועל היחסים שלי איתו.
השלב הבא זה לשאול את עצמי "מי אני רוצה להיות?" מערכות היחסים הם פונקציה של מי אנחנו, מי אני רוצה להיות כשאני משתפת את הילדים בהכנות לחג? האם אני רוצה להיות בהוויה נוזפת? גוערת? כועסת? ממורמרת? ביקורתית? או שאני רוצה להביא הוויה רגועה? משתפת? שמחה? מעריכה? ההתכווננות הזו להוויה ממש מזכירה לי מה הדבר הכי חשוב, היא מאפשרת לי להשאר רגועה, מכילה ומאפשרת, לראות את האדם מולי, גם אם הוא איחר לפגישה, או עשה משהו שעל פניו פגע בתוצאות של העבודה המשותפת שלנו.
והשלב הבא הלא פחות חשוב, זה להביא חמלה לעצמנו. אנחנו בוחרים הוויה, אנחנו מתכוונים לטפח את מערכות היחסים שלנו, אבל יהיו הרגעים הללו שבהם נהיה לחוצים, שבהם נאמר משהו שלא התכוונו אליו, שבהם נגער בעצמנו או באחרים, שבהם במקום לבקש נדרוש. ברגעים הללו פשוט כדאי קודם כל לעצור, לשים לב שכרגע אנחנו כנראה במקום של אנרגיה נמוכה, שאולי נלחץ לנו איזה כפתור. חשוב לעצור ולטפל קודם כל בעצמנו, להחזיר את הנשימה והרוגע אלינו, ומתוכם לחזור למערכות היחסים כפי שאנחנו באמת רוצים.
אני מאחלת לכם חג שמח, חג של מערכות יחסים טובות, קרובות ואוהבות.
חזרה לבלוג, כלים למערכות יחסים, סרטונים, מאמרים
