top of page

איך לדבר "על באמת"?

מכירים את זה שאתם בקשתם מבן הזוג שיסדר משהו בבית וזה לא קורה? או מכירים את זה שאתם מנסים לקבוע מפגש עם חברה ושום זמן לא מתאים? לחילופין, מכירים את זה שבקשתם מחבר למלא איזשהו טופס חשוב עבורכם ולמרות שבקשתם לפחות חמש פעמים ולמרות שזו משימה יחסית קלה עדין זה לא קורה?

מה בעצם קורה פה? יכול להיות שמאחורי הבקשות הרשמיות והדחיה המתמשכת עומד משהו במערכת היחסים, איזו שיחה נוספת לא מדוברת. יכול להיות שהשיחה האמיתית עם החברה הזו היא: "את לא רואה אותי ותמיד קובעים פגישה בזמן ובמקום שנוח לך, אני רוצה שיראו גם אותי וגם את הצרכים שלי". יכול להיות שההרגשה של בן הזוג היא: "אני עושה כל כך הרבה ואני מרגיש מובן מאליו, אני רוצה שיעריכו אותי". ואולי השיחה עם החבר היא: "חוויתי הרבה ביקורת ממך, אני רוצה שיסמכו עלי"

הרבה פעמים כשעולה שיחה כזו אנחנו נטפלים לחיצוני לרובד הגלוי של הדברים, לפעמים אפילו לנו עצמנו אין את המודעות לרגשות האמיתיים שלנו. הרבה יותר קל רגשית לכעוס על האדם ממול: "ביקשתי אלף פעם שיעשה את זה וזה לא קורה, איזה אנוכי/עצלן/ חסר התחשבות" מאשר לחוות את הפגיעה, חוסר האונים או את הפחד.


דרוש הרבה מאד אומץ כדי לגשת לאדם קרוב ולומר: "אני מרגישה לבד", או "אני רוצה עוד זמן

ביחד", או "הדיעה שלך חשובה לי- חשוב לי שתראי אותי ותעריכי אותי". אמירות כאלו, גם אם השני מאד קשוב לנו ולרגשות שלנו הופכות אותנו לפגיעים. להיות פגיעים זה מפחיד, בטח ובטח אם אנחנו מרגישים שאנחנו בתוך איזשהו מאבק כוחות, ואז הנטיה שלנו היא להגן על עצמנו.

כשהשני עושה משהו ש"מתסכל" אותנו, או "מכעיס" אותנו, הרבה יותר קל לנו להתמקד בכעס שאנחנו חווים, ולגשת בביקורת או בתלונה לשני: "אתה אף פעם לא בבית" או "ביקשתי ממך אלף פעמים שתסדר את החדר, וזה לא קרה". ולחילופין פשוט להמנע מהשיחה, להקפיא את הרגשות הללו, לטאטא אותם מתחת לשטיח ולומר לעצמנו שזה שטויות ונשאיר את הכוחות למלחמה על הדברים החשובים באמת, או להגיב באיזשהי התנהגות תגובתית, להתרחק מהשני, להעניש אותו: "הוא לא סידר את החדר כשביקשתי אז גם אני לא אעזור לו כשהוא צריך" הנטייות האלו שלנו מתחזקת ביחוד אם אנחנו חוששים שדברנו יתקלו בחוסר הבנה, בחוסר אמפטיה, בביקורת, בשיפוטיות או אפילו בבוז, ואז באמת עדיף לא לדבר. לרוב האנשים זו ממש אומנות שדורשת תרגולת להצליח לדבר על הדברים החשובים באמת, לדבר מהלב, לגעת ב"כיכר הראשית" של השיחה, ולהעביר זאת בצורה שאפשר להקשיב לה. לאומנות הזו של הדובר אנחנו קוראים: "אומנות האירוח" מה האומנות הזו כוללת? 1. לשים לב מה הוא מביא למרחב, האם הוא מביא ביקורת? שיפוטיות? ואולי אפילו בוז? מילים שכדאי לשים אליהם במיוחד אלו מילים מכלילות כמו "אף פעם" "תמיד" , מילים ביקורתיות כמו "למה?" וכינויים פוגעים שיוצרים הכללה לגבי האופי של השני. משפטים כמו "אני תמיד מסדרת את הבית לבד", או "את אף פעם לא מוכנה לסמוך עלי", או "את כזו אנוכית" "למה תמיד קובעים להפגש לידך?"– אלו משפטים שמכילים בהם בוז, ביקורת ותלונה. בהקשר הזה, גם הטון של הדברים הוא מאד משמעותי. אותו משפט יכול להשמע אחרת לגמרי אם הטון שלו חומל ואמפטי או שואל לעומת טון ביקורתי, ציני, מלגלג. ומעבר לכל מילה או צליל השפה הכי חשובה היא שפת הגוף, תנועת כתף, גילגול עיניים, ומבט מסוים, מדברים חזק מאלף מילים.

2. לזהות מה קורה לו באמת, מתחת לכל הרגשות והטיעונים החיצונים. מה הוא באמת מרגיש? על מה באמת השיחה? אם עלה רגש מסוים כמו כעס- לבדוק מה יושב מתחת לכעס? יתכן שמתחתיו יש פחד, חוסר אונים, תסכול, כאב. מה הכמיהה העמוקה או הצורך הפנימי שלא מקבל מענה?

3. לבחור בצורה מודעת: מי אני רוצה להיות בשיחה הזו? אני רוצה להיות אמיתי? אוטנטי? אוהב? או כועס? מאשים? צודק?. לזכור שהמקשיב חווה את ההוויה של הדובר בצורה הרבה יותר משמעותית מכל מילה שתאמר. המחשבות, ההוויה של הדובר עוברים למקשיב.

4. לדבר על עצמו ועל החוויה שלו, על הצורך שלו. יש הבדל גדול בין האמירה: "אני מרגישה לבד" לבין:"אתה לא נמצא פה"

5. לדבר בקצרה ולעניין, כך שהשני באמת יוכל להיות איתו.

6. להיות מוכן להכנס למהות, לשתף ברגש, לצאת מהשיח האינטלקטואלי שהוא רק מהראש.

7. להיות מוכן תוך כדי שיחה ללמוד ולגלות דברים חדשים על עצמו מתוך הנוכחות של השני.

8. לבקש ולא להתלונן.

הרשימה פה עלולה לתת את ההרגשה שמדובר בדבר פשוט וטריוויאלי, אבל זה ממש לא כך. לוקח זמן עד שאנחנו נהיים מיומנים בלדבר "על באמת". יש כמה דברים שיכולים לתמוך בדובר, הראשון שבהם זו נשימה, לא סתם קיים הביטוי לספור עד עשר. עצירה, טיפול בנשימה ובגוף של הדובר, יכולים לאפשר לשיחה להגיע לאן שאתם באמת רוצים. דבר שני לזכור ולהזכיר לעצמנו שמערכת היחסים הזו חשובה לנו, האדם שאיתו אנחנו מדברים אהוב וחשוב לנו, והיחסים איתו הרבה יותר חשובים מהתוצאות, ומהאם החדר מסודר, או הכלים שטופים, או אם נתלה את המדף שתכננו וכו'.

תרגול:

אם אתם רוצים לתרגל, אני מציעה להתבונן על כמה מהנושאים שבהם עולות לכם טענות או ביקורתיות כלפי אדם קרוב, לכתוב את הטענות ואז להפוך כל טענה לאמירת "אני", לזהות מה באמת קורה לכם שם, מה הרגש שעולה לכם? מה הצורך העמוק?

דוגמא: להפוך את אתה אף פעם לא מסדר את החדר – ל: כשיש בלאגן בחדר נהיה לי בלאגן בראש, ולזהות שהצורך שלך הוא בסדר וביציבות.

bottom of page