לצאת ממעגל הסערה-נתק
מה אפשר לעשות אם הגעתם לשלב ביחסים שבו יש מצד אחד ניתוק ומצד שני סערה רגשית? אחד מבני הזוג מרגיש נטוש ובודד בתוך הרגשות שלו, ובן הזוג שמולו מרגיש שאין לו דרך אחרת להיות במערכת היחסים, שכל התקרבות מובילה לסערה, ולפיצוץ? זו אחת מהדינימיקות הנפוצות והכואבות במערכות יחסים והסברתי אותה יותר לעומק בפוסט הקודם, בתמצית זהו מצב שבו אחד מבני הזוג חווה רגשות בעוצמה, ובן הזוג שבתחילת היחסים נסחף איתו פנימה לרגשות הללו ומופעל, עובר לניתוק. ככל שהוא מתנתק עוצמת הפגיעה והכאב של האדם מולו מתעצמת. זו דינימיקה כל כך נפוצה שרוב בני הזוג ואנשים במערכות יחסים משמעותיות אחרות (הורה-ילד) יחוו אותם בעוצמה זו או אחרת. אם הדינימיקה הזו נשארת ללא מענה בני הזוג נשארים תקועים במעגל קסמים שלילי שרק הולך ומתדרדר והמרחק הולך וגדל, ומוביל לסבל וליציאה מהקשר במגוון דרכים. הזוגות שטוב להם "המאסטרים ביחסים", עושים משהו אחד שונה-הם יודעים ליצור תיקון. הם יודעים איך לחזור, להתקרב ולתקן כאשר יש פגיעה ונוצר מרחק. הזוגות שלא יודעים איך לחזור ולתקן לרוב יהיו זקוקים לאיש מקצוע שיתמוך בתהליך הזה. בכל מקרה, בין אם אתם מנסים לתקן לבד ובין אם אתם נעזרים באיש מקצוע חשוב להבין מה המטרה ואיך נראה תהליך של יציאה ממעגל הקסמים השלילי של סערה המתנפצת לקיר.
הדבר הראשון שחשוב בתהליך הוא לתת כבוד למערכת ההגנה של כל אחד מבני הזוג. מערכות ההגנה וההשרדות נועדו גם לתת הגנה וגם להגן על היחסים. האדם שבנה חומה ונמנע ממערכת היחסים, עושה זאת מתוך מקום של הגנה, הגנה על עצמו והגנה על הקשר. מבחינתו הדרמה, הצרחות והעוצמה הרגשית כל כך כואבים ופוגעים בו ומדרדרים את הקשר שעדיף לקחת מרחק. כדי שהוא יעיז בכלל לחזור ולהתקרב, להוריד את השיריון שעטה, נרצה ליצור עבורו סביבה בטוחה. נרצה לאפשר לו להבין למה הוא זקוק? מה הוא מרגיש? ולהיות מסוגל בכלל להביא זאת לידי ביטוי בצורה בטוחה. האדם המתרחק, לפעמים כל כך מרוחק גם מעצמו מהרצונות ומהצרכים שלו שאם נשאל אותו למה הוא זקוק, הוא לא ידע בכלל לענות, הוא יאמר "שקט, שלא יהיו מריבות, שבת הזוג תהיה מרוצה" (ועשיתי פה הכללה מגדרית בגלל הסטטיסטיקה, אבל בהחלט יכול להיות להפך). בשלב הראשוני נרצה ליצור עבורו את השקט הזה. נרצה להביא אמפטיה וקבלה למקום שהוא נמצא בו. גם לריחוק שלו, גם לקושי שלו לדבר, גם לקושי שלו להביע רגשות ורצונות. רק קבלה ראדיקאלית של המקום הזה יכולה לאפשר לו להרגיש מספיק בטוח כדי להוציא את הראש מהשריון.
האדם הסוער נמצא בסבל נוראי מול הנתק, מול הריחוק והבדידות. עולה בו סערה, הוא מרגיש נטוש והוא לבד במקום הזה. גם הסערה והכעס שלו נובעים ממקום של הגנה על עצמו ועל הקשר. הוא מאמין שאם רק השני יראה את הכאב ואת הכעס שלו הוא יחזור ויתקרב. מבחינתו, הוא היחיד שאכפת לו ממערכת היחסים ומנסה לעשות משהו כדי ליצור חיבור מחודש. הוא קודם כל זקוק לבטחון שגם השני נמצא איתו בקשר, שהוא נוכח, שהוא מחויב לקשר ורוצה בו. אחת הדרכים להתחיל ולהענות לצרכים של שני בני הזוג היא אם בני הזוג יכולים ליצור זמן איכות ביחד שבו לא נכנסים למקום מסוכן, של ביקורת והאשמה.
בתהליך היציאה מהמעגל השלילי נרצה ללמד את האדם הסוער יותר להרפות, להתרכך, לאפשר את השקט והבטחון לאדם המנותק. נרצה ללמד את האדם המנותק לצאת לאט לאט מהשיריון, לקחת סיכון, להושיט יד מהססת לחיבור. התהליך הזה הוא תהליך של לקיחת סיכונים שוב ושוב. האדם המנותק-לוקח סיכון ומושיט יד, ובת הזוג שלו לוקחת סיכון ומוכנה לתת אמון ביד הזו, ולבטוח בה, אפילו שהיא מהוססת, אפילו שהיא רק צל של הקשר שהיא באמת היתה רוצה. בת הזוג, מצידה, מוכנה להכנס פנימה, ובמקום להפנות את האצבע המאשימה כלפי השני בכעס, על מה שהוא עושה, להכנס פנימה עמוק יותר, לרגשות שמתחת לכעס ולהאשמה, ולהסכים לדבר על המקום הפגיע הזה. בן הזוג ילמד לקחת סיכון ולבטוח שהבעת הרגשות היא אמיתית ולא נועדה לפגוע בו, ולאט לאט גם להסתכן ולהביא אמפטיה למקום הפגיע של בת הזוג. זה תהליך איטי ומפחיד אבל רק מתוך הצעדים הקטנים והאיטיים הללו יצמח שוב מקום בטוח. בתוך התהליך הזה עולים שוב ושוב פחדים והגנות של כל אחד מבני הזוג, ולכן הרבה פעמים יש צורך באיש מקצוע שיתווך, שיאפשר לראות את המעגל הזה, שיתן אמפטיה לכל אחד בתהליך, עד שבני הזוג ילמדו לעשות זאת בעצמם.
יכול להיות שבתהליך כל אחד מבני הזוג, וביחוד האדם הסוער, יהיה זקוק למצוא משאב נוסף, פנימי או חיצוני כמקור תמיכה שיוכל להיות ולהכיל אותו. המשאב יכול להיות מטפל, מדיטציה, התמקדות או כל תהליך שיעזור לאדם הנמנע להבין את הרגשות והצרכים שלו, ולסוער להיות עם הסערה שבפנים בחמלה ובאמפטיה כשבן הזוג עוד לא יכול להיות בתפקיד הזה. כך שהשיתוף והחיבור שלאט לאט נבנה יעשה מתוך תשומת לב ליכולת של השני להיות שם, להקשיב ולשמוע. לשתף בדרך שלוקחת את השני בחשבון, זה לא דבר פשוט, כי זה יכול להרגיש כמו דבר מלאכותי, כמו ריצוי ואי קבלה של הרגשות שלך, כאלו האדם המשתף מרצה את השני. אבל יש פה משהו אחר, יש פה שיתוף ממקום של תשומת לב. במקום שפיכה של רגשות על השני, שיתוף באחריות.
בסופו של תהליך נרצה שיהיה מקום בטוח לכל אחד מבני הזוג, לשתף ברגשות שלהם, ולקבל קבלה, חמלה ואמפטיה מבן הזוג. נרצה שכאשר מתרחשת פגיעה, שזה דבר בלתי נמנע בכל מערכת יחסים, תהיה גם אפשרות תיקון. יהיה מקום לכל אחד מהם להיות מסוגל להביא גם את המקומות מלאי החיים והשמחה וגם את המקומות החלשים שלו, את המקומות שבהם הוא מרגיש כשלון, הוא מרגיש לא אהוב, ושהשני יוכל באמת להיות שם עבורו, מבלי להכנס לאוטומט שלו של התגוננות, האשמה, הצטדקות או ריחוק.
